מנסה לראות בדרך אחרת .

אני יושבת ומביטה במזכרת האחרונה שנשארה לי ממך.

מסתכלת על התמונה, עם החיוכים של שנינו, שמחים כאילו הרגע הזה ימשך לנצח.

הרגשות עולות, הצמרמורת בגופי מתחילה לעורר עצב, הדמעות מחכות לרדת ברגע הנכון, ובסוף מטפטפות להן לאט.

דמעת הרגש המלאה הזו שנפלה מתוכי, טיפה כל כך קטנה שמכילה כל כך הרבה.

התמונה הזאת שמחזיקה אותי יום יום, שנותנת לי את הכוח להמשיך ולחיות למרות הכל.

אתה פגעת בי, אתה הבטחת לי, אני האמנתי לך, כמה טיפשה יכולתי להיות?

למרות הכל, אני רק מחכה לתשובה, שלא תבוא, ולהתעניינות, שלא תבוא, לתמיכה, לאיזו עצה טובה.

אך אני יודעת, אני יודעת ששום דבר מזה לא יכול לקרות.

אבא יקר, אני אוהבת אותך.

בתי היקרה, אני פה למעלה בשמיים, קורא את מה שאת כותבת על הדף, מנסה לפרוק את כאבך.

אני רק רוצה שתדעי, שאני גאה בך. כל המאמצים הרבים שהשקעת, הכל השגת בכבוד ובעבודה קשה. זה שאני כבר לא איתך באותו המקום, זה לא אמור לשנות הרבה. אני לא רוצה שהחיים שלך יהרסו בגללי, כל מה שקרה בכלל לא קרה באשמתך. לא היה לי מספיק כוח להתמודד כמו שאת עושה את זה. אני חשבתי שאם אשים קץ לחיי הכל יהיה טוב יותר. את היית זאת שהחזקת אותי עוד קצת זמן, עוד שבוע, עוד יום, בגלל האהבה העצומה שלי אליך.

את חשובה לי כל כך, ואני לא רוצה שאת תעשי את הטעויות שאני עשיתי בחיי, אני יודע שפגעתי בך. אני הבטחתי אבל אני הרגשתי שאני לא עומד בזה יותר.

אני יהיה איתך בלב, תמיד.

לא אמיתי, וכתבתי את זה ממזמן.