ימים של שתיקה.

פעם אחרי פעם אחרי פעם.

אני כבר לא נפגעת.

נהפכתי להיות אטומה לזה.

זה כ"כ נכון, שזה כ"כ עצוב.

אטומה לדברים שקורים לי.

"מה שלא הורג אותך, מחשל אותך"

מה שנכון, נכון.

השאלה היא, אם זה בכלל לטובה.

מכל הדברים האלו, כבר לא נשארה בי רגישות לעצמי.

אני כבר לא מכירה את עצמי.

יבשה, קרה, ועם לב, שהופך להיות לאט לאט מאבן.

וקורים דברים, אפילו הרבה.

וזה נשאר אצלי.

אולי בגלל זה הפכתי להיות כזאת.

רק בגלל שאין אף אחד לפרוק אצלו את הכל.

כולם נעלמו לי.

"היו אנשים שאמרו לי, אנחנו כאן ממש לידך

עכשיו כולם נעלמו לי, כולם נעלמו רק נשארת אתה"

לא ממש נעלמו,

הם שם בשבילי, תמיד,

והם אוהבים, ואני אותם.

אבל אין את הקירבה הזאת.

תראה מה לקחת איתך.

ולמרות כל מה שאני אומרת, מקרינה, וחושבת,

תדע שאתה עדיין חשוב לי.

מאוד.

אני רוצה התחלה חדשה.