המסע בעקבות השגעון

ויש כאלה שגם לא.

איכשהו תמיד נדמה שהאנשים שרע להם הם ברורים.

תמיד , כשתעמדי באמצע כיתה תוכלי להצביע על אלה שהחיים לא בדיוק מחייכם אליהם,

תמיד תדעי, תמיד.

אבל מה ? לרגע את מרגישה שמשהו מוזר, משהו נקרע בשרשרת הכ"כ ברורה הזו.

פתאום התמימות קצת נפגמה..

מסתבר שגם לאלה עם החיוך האינסופי וההתלהבות והילדותיות המוגזמת לפעמים [מודה.] ,

גם לאלה.. גם לאלה לא כל כך טוב.

איך הגעתי למסקנה הזו.. ישבתי על שולחן ובהיתי. מחשבות אינסופיות על כמה את הורסת בכל פעם,

ולמה את לא מסוגלת לשקף את עצמך כמו שצריך, ולמה תמיד יתפסו ממך את הילדה המתלהבת הזו,

שמחזיקה מבגדים ושטויות את האושר ואת פסגות חייה, אבל אין לך זכות להאשים, זה מה ששיקפת רוב חייך, שיטחיות.

אז ישבתי ובהיתי . כן. ואז היא ניגשה אליי , וניסתה לברר מה יש לי , אז פשוט ישבתי שם וסיפרתי לה,

כמה אני דפוקה וכמה אני שונאת את עצמי.

וראיתי את הבעת התדהמה מתפשטת על פניה. אני בטוחה שהיא לא קיוותה למצוא סיבה מיוחדת לפרצוץ הממורמר שלי ,

מקסימום נגמר התיק ההוא מפול אנד ביר, האפור.

ואז הבנתי , ואז הבנתי כמה את לא בנויה נכון , וכמה אנשים מפספסים אותך ,

וכמה לא טוב לי עם זה.

שמור.