אני שונא את כל מי שחושב שהעגלה שלי ריקה ושלו מלאה.

מין ביטוי כזה של החזרה בתשובה הגורס ש"העגלה החילונית" ריקה, וזו הפונדמנטליסטית - יהודית מלאה בפנינים דוגמת "תורת המלך" וכו'. אני מציע להם לקרוא את PRINCIPIA MATHEMATICA לפני שיקראו הבלים על מתי מותר להרוג ומתי אסור מפי משתמט בן משתמטים שמתפלל בכל כוחו לא לזוז מכיסא הסנדק בו הוא יושב.

כשצריך להרוג אז הורגים, לא מחכים לשו"ת עם כבוד הרב הזה או האחר. כבוד התורה, ובכן, מונח במקומה - אבל אין שום כבוד למי שפוגע בשלטון החוק ונציגיו (שאינם צדיקים גדולים אף הם).

והעגלה נוסעת, ומועדי ב' בפתח, ושנה ב' אולי אפילו תקרה. אני נמצא בניתוק וניוון שמעמיס לי על הראש כל כך הרבה.

ביצוע של שלום חנוך ומשה לוי, לאחד גדול (שאפילו התקרב רחמנא ליצלן לתורה בערוב ימיו) בשם מאיר אריאל.

מעניין אם כבר אז ראיתי את העתיד לבוא. ככה נראתה העין שלי לפני שבע שנים בערך.

כשנסעתי אתמול עם הבוכרית בעוד קיצור דרך לסופו של יום אחרי הכל, אמרתי לה שמגיע לי. שסוף סוף היה לי קצת מזל אחרי כל החוויות השליליות. היא חייכה חיוך קטן כזה של הזדהות ואני בקושי ראיתי אותו בין פלאשבק לפלאשבק כשכל אחד מהם רק עזר לי לקוות שזה כל כך טוב כדי לאזן את כל הרע שהיה. ין ויינג וכל שאר הדברים האלה...

אני נזכר בכל כך הרבה טעויות שהרגישו נכון ומצחיק אותי לחשוב שנכון הרגיש קצת כמו טעות פעם. כבר לפני כל כך הרבה זמן. והנכון של עכשיו הוא נכון בריא שיש בו מידה של בדיקה עצמית וספק שמתפוגג בגלל סיבות טובות כשהוא טורח לצוץ רק כדי לוודא שהכל אמיתי.

זאת שהייתה ילדה קטנה

זאת שהייתה משוגעת

זאת שהייתה קצת דומה לגבר

זאת שגדלה בלי אבא

זאת שגדלה בלי בית

זאת שגדלה בלי אהבה

באמת שרצף הטעויות האלה נשלף משרוול החוצה כמו שמים מטפטפים אליו פנימה, בלי כל כוונה שזה יקרה. ואני כל יום רק שמח יותר ולא רק בשביל עצמי

אהד פישוף לא חברה, אהד פישוף לא משחקת,

 תמיר אלברט לא חברה, תמיר אלברט לא משחקת,

 רם אוריון לא חברה, כי רם אוריון לא משחקת,

 אדם הורוביץ לא חברה,

 אלון כהן לא משחקת, לא חברה...

 שאני טקסט פוליטי, לא משחקת

 שאני טקסט פוליטי, אני טקסט פוליטי?

נתקלתי בהמון אנטי ואני חייב להגיב לו במשהו שהוא מעבר לתגובה.

-הכשל בהוראה לא מתחיל או נגמר לצערי במסע לפולין וזה הוא נושא אחר לחלוטין.

-רק בפולין רואים מחנה השמדה. מבצע ריינהארט בוצע בפולין. הפתרון הסופי היה הרחק מאדמת גרמניה, בפולין.

-רק מי שראה כלום גדול במקום שבו כלום גדול עשה כלום כנגד הכל, יכול לחיות עבר.

-בגרמניה אמנם תוכנן הכל ובבוואריה כמה בכירים התחבאו, אבל בוילה שמשכשכת את יסודותיה באגם ואנזה לא רצחו אדם אחד.

ככלל, יש הרבה טיעונים מוצדקים יותר ופחות, אבל זה לא גורע מהחובה של כל יהודי חופשי בארצו לזכור את עברו ברגליו, באוזניו שקופאות ובעכוזו שיקבל מכה כאשר יחליק על שבילי הקרח הקפואים. על כל אדם שמסוגל לעשות זאת לעשות ולו טיול "קצר" בן שלושה ימים כדי לראות איך שרפו, כתשו וריטשו גופות של אנשים חיים שכל חטאם היה להיוולד לאמא לא נכונה בזמן הלא נכון.

הנצח הוא רק אפר.

שלא שוכן במרומים ובשום מקום

לא עוצר חלומות רעים - אלא רק חלומות

וילדים בני 17 מלשיר על ילדים בני 20,

שמתים וימותו

אל, אני מלא בכעס וחימה על כדורים שלא עצרת

על שכול שלא מנעת

על אנושיות.

חלק מהאנדרטה לחללי אסון המסוקים, כשהארץ שקטה ועין השמים אדמה - ומגש הכסף גדל בעוד כמה מילימטרים.

יש ימים שלי שסובבים סביב מנוע חיפוש

אני מחפש את כל מה שצריך

שאילתות מורכבות, פלוס מינוס גרשיים

תאריכים, שעות, ימים שהפכו לשנים

ובעצם אני אף פעם לא מוצא כלום.

מדינת ישראל בבעיה, בעיה קשה.

מחד אנו ניצבים אל מול הגל הנלוז של הבובלילים - השכן הערס והבת הכונעפה שלו שיש לכל אחד מאיתנו. מאידך אנו ניצבים מול מגפת ה"זה לא לרמה שלי" (אישית, זה לא לרמה שלי), שמוכתבת על ידי חבורה של אנשים שהולכים לשמוע תזמורת קאמרית רק כי זה חלק מהמעמד שלהם. אותם אלה שמנכסים לעצמם את התרבות והכל.

הבעיה של המדינה הזאת היא שגונבים אותנו -

שמאל מול ימין

בעלי הון מול עמך

לסבים והומואיות מול ש"ס

ופלצנים יוקרתיים שגונבים לנו את התרבות והופכים אותה למוצר יקר מהמציאות לעשירים בלבד מול חבורה של ערסים שמזלזלים בשלטון החוק ובחיי בני אדם.

ורק על עצמי לספר לא ידעתי.

5:55 שעון מעורר

7:35 משרד

19:35 ש.ג.

20:55 בית

יעילות יקית במיטבה.

פגישה חצי פגישה עם הבית, הבית הראשון שלי שהפך לשני (ויש גם שלישי שאצלה).

תמיד הקרבי ישמיץ את הג'וב(ניק). הג'ובניק שמקליד כאן בלילה כשהוא במארבים, זה שחברה שלו בוגדת בדמות הכמעט וירטואלית של חברה הרחוק איתו. זה שלא עושה כלום כל היום חוץ מלשבת בשקם ולהריץ צחוקים עם החברה עד 15:00.

הם שונאים אותי. שונאים אותי על זה שאני קם בחושך וחוזר כשהלבנה מחייכת אלי כבר די מלמעלה. לא זוכה לראות אותה כשהיא צהובה ונמוכה מעל שדות החיטה, כשלא קר ולא חם והכל ממש מושלם. שונאים אותי כי אני עושה משהו שאני אוהב עד כלות. בשביל אחרים ולמען מדינה. מקנאים בי שאני מחזיק נשק אמיתי רק שלוש-ארבע פעמים בחודש, ולא יודעים כמה קטלני הוא האות החשמלי הקטן שכל הקשת מקלדת משדרת. יכול להרוג ולהחיות.

אני כבר לא צעיר, עוד ארבעה חודשים יהיה מותר לי רשמית לומר "כמה עוד". רשמית! יש לי חברים קרביים שלא מצליחים להחזיק חברה (אפילו חברה כונעפה וביצ'ית, למען השם). יש לי חברים קרביים שסובלים מטחינת שטויות. יש לי חברים. אני לא בא להתייפיף ולומר שכל ספורטאי-מצטיין-מש"ק-פו-במיקרופון הוא נזר הבריאה וכליל האלוהות האלוהית. לא לא. אני פשוט זועם על כל פעם שאומרים לי שאני הולך מוקדם הביתה, לא עושה כלום, סתם ג'ובניק, חפ"שן, עכבר משרדים ושאר שמות גנאי נפלאים. על חלקם אני מבליג ועל חלקם מפליג לים הכעס האינסופי, זה שטובעים בו כמעט לבטח.

צעד אחר צעד, ניפול לכל חור ונצא בשביל משחק חדש, ועתיד.

 כל הזכויות שמורות לעצמי ולבחורות שמטבען לא הסכימו לבקשותי וזזו בעת הצילום אי שם לפני כשלוש שנים.

בשבילכם, מלחמת יום הכיפורים. כיצד אנו מכים היום על חטא כפי שאפשר לראות בידיעות אחרונות. ההכאה על חטא היא תופעה שנפוצה לדעתי בעיקר ביהדות. הנוצרים מאשימים את כולם בזה שישו היקר שלהם נצלב, המוסלמים מאשימים אחד את השני בהכל-למשל הסונים, שבעיני השיעים אחראים לקרב (טבח?) כרבלאא' בו נטבח אחד מהחסנים (לא זוכר אם זה חסן או חסין..).

בעבר גם אני הכאתי עצמי על חטא, עד זוב מילים:

שני קווים מקבילים

לעולם לא נפגשים

שואפים לאינסוף

שואפים לפגישה

שני קווים מקבילים

רואים את הסוף

למה הם לא עשו כלום ב ה ת ח ל ה ?

קשה לי להאמין שכבר חלפו כמעט שלוש-ארבע שנים. פעם הייתי כותב שירים (ופוסטים מעניינים). הכתיבה היפה ביותר באה מהכאב האישי של כל אחד מאיתנו (ותקשיבו לרחל, ויפה שעה אחת קודם), והכאב שלי חלף ונרפא.

ההבדל בין אז והיום הוא שהפסקתי להצטער והתחלתי לחיות, וקשה לי לקחת קרדיט לעצמי על זה. דחפו אותי מעבר לצוק ואז דאגו לתת לי כנפיים. אם אני מסתכל אחורה לימי כיפור קודמים אני רק יכול לראות כמה התקדמתי. איך לפני שנתיים דיברתי על צבא והיום אני עושה צבא, שלא כולם יודעים (ואולי בעצם כמעט אף אחד לא יודע)  מה בדיוק - אבל אני עושה. איך לפני ארבע ואולי אף חמש שנים ביליתי את יום כיפור בהליכה של כשעה כדי לפגוש מישהי, רק כי היא הסכימה לקבל אותי (ולעשות כמה דברים שלא יאים בכלל לכיפור, אבל הייתי ילד).

אני עדיין כואב בתוכי את הכאב של כתה ד', עם המכונית החונה והיד השבורה. את הכאב של אבא שאמר לי שזה כלום ויהיה בסדר. כאב של כל כך הרבה שנים וכל כך הרבה זכרונות, למה אי אפשר לפרמט מחשבות?

כפרותי-קבלו את כפרותי בכל השנה, ולא ביום חג ולא ביום טוב או יום רע. לא במועדים ולא בחול, בים ביבשה באוויר ובאש השורפת כשכועס ולא מוכנים לשמוע.

בברכת שנהיה לדונאט ולא לדו'!