חזרתי... תמיד אני חוזרת כשמשהו לא טוב אצלי! אין לי הסבר לזה. כשטוב אין לי צורך לכתוב..
אז כן , כרגע אני בהחלט יכולה לומר שאני בתקופה רעה, למרות שכל מי שישמע אותי מקטרת יאמר לי שהחיים שלי יפים והכל טוב איתי.
כלפי חוץ נראה שהחיים שלי טובים.
אני נשואה והוא מפרנס אותי, אנחנו גרים לבד ולא עם ההורים, יש לי תואר... אף אחד לא לוחץ עלי בכלום...
אבל אני לא יכולה לראות את זה. זו גם הסיבה שאני לא מסוגלת לדבר על זה עם אף אחד - אף אחד לא יבין .
אז אני לא עובדת כבר 8 חודשים.
אני בקושי יוצאת מהבית
השמנתי ואני מרגישה מכוערת ומגעילה ולא בא לי להתלבש.
התרחקתי מכל החברים שלי.
אני לא יודעת איך לתקן אותי.
אני יודעת שיש אנשים עם גישה יותר חיובית לחיים מאחרים ויש כאלו שפחות. יש אנשים שרואים את החיובי וכשנתקלים בבעיה מסויימת לא מאשימים את עצמם בבעיה, פשוט יודעים ש"יהיה בסדר".
אני יודעת כי אני נשואה לאחד כזה. הכל טוב אצלו. תמיד. לא משנה מה קורה. והכל הולך לו בקלות (מבלי לפתוח לו "עין רעה" כי אני באמת רוצה שהוא רק יצליח ויהיה מאושר).
אבל אני- אם אפילו כוס נופלת לי מהיד אני ישר אומרת לעצמי מפגרת. בכל דבר אני תמיד בודקת מה אני עשיתי לא טוב. אפילו בתקופה המכוערת הזו כשאנחנו רבים אני מאשימה את עצמי כי אני בטח מתוסכלת ואולי אני מוציאה עליו את העצבים שלי.
הבעיה היא שאפילו כשהוא רואה אותי בבית - ואני שונאת להיות כזו שלא עושה כלום, הוא תמיד אומר "יהיה בסדר, קחי לך את הזמן- זה יעבור".
אבל זה לא עובר לי. הכול תמיד כל כך שחור.
לפני כמה שנים כשהתחלתי ללמוד לתואר ראשון היה לי ממש קשה לשבת ללמוד וכל כך שנאתי את עצמי שאני לא מצליחה. ישבתי עם חברה שהיא מצטיינת דיקן להכין פעם שיעורים והיא פשוט לא ידעה כלום. הרגשתי שהיא ממש מטומטמת .
איך יכול להיות שהיא מצטיינת דיקן ואני לא יותר ממנה?
בסוף הסמסטר היה לי כל כך קשה ללמוד למבחנים- זה כל כך לא כמו בתיכון ששם אפשר לשבת יומיים ללמוד ולקבל עובר ואף אחד לא שפט אותי והאמת גם לא היה לי אכפת. בתואר הסביבה כל כך תחרותית. יום אחד בדרכי לשירותים, אחרי שקיבלתי בסטטיסטיקה 69 והייתי מרוצה שמעתי מישהי אומרת שהיא קיבלה 92 והיא חייבת לגשת למועד ב' לשפר את הממוצע שלה. כל כך רציתי להיות זו שמדברת ככה....
והרגשת הכשלון שתקפה אותי , לא יכולתי להתמודד עם זה...
רציתי כל הזמן לישון , הייתי ממש מדוכאת. התחלתי לקחת כדורי שינה כדי לא להתמודד עם המצב. והמחשבות שעברו לי בראש היו בלתי נסבלות "מה הטעם?, בשביל מה להתאמץ? למה לחיות? מיותר לציין שהייתי עם תרופות של פסיכיאטר?
באותו סמסטר לא ניגשתי לבחינה ב-3 קורסים מהפחד להכשל...
יום אחד כנראה לקחתי יותר מידי כדורי שינה והתחלתי לחתוך את עצמי (הייתי כל כך מסוממת שחשבתי שאני מציירת ציור), החבר שלי (שלו אני נשואה היום) פתאום הגיע וראה אותי ככה, רץ לקרוא להורים שלי והיה ממש מטורף . אני אישית לא זוכרת כלום מאותו ערב אבל ביום למחרת שאלתי את עצמי מה עשיתי , כי אם באמת רציתי למות , הייתי "מציירת" על הורידים ומסיימת את הסיפור שלי. אז החלטתי שכנראה לא באמת רציתי למות ועם כל ההתערבות של המשפחה לא ממש יכולתי לעשות אחרת.
הלכתי לפסיכולוג
הפסקתי עם התרופות
עשיתי אבחון וגיליתי שיש לי הפרעות קשב וריכוז.
בסמסטר שאחריו התחלתי לקחת ריטלין כדי ללמוד וזה ממש עזר! באותו סמסטר היו לי את כל הקורסים של סמסטר ב + הקורסים שנכשלתי בהם וקיבלתי ציונים טובים! בכל סמסטר שעבר העלאתי את הממוצע שלי וסיימתי את התואר בהצטיינות!
היו לנו תחרויות והגעתי למקום ראשון ב-2 מתוכם!
אז נכון שלא תמיד הכל היה טוב- בכל זאת אני פסימית- אבל הייתי ממש גאה בעצמי... הרגשתי שאני יכולה להשיג כל מה שאני רק רוצה אם אני רק יעבוד וישקיע הרבה. אני יכולה להשיג הכול.
ואז סיימתי את העבודה וגיליתי את העובדה שאם אין לי נסיון בעבודה , לא יקבלו אותי. אהה, ומעדיפים לקבל לעבודה מצטיינים.
אבל אני לא עבדתי ממש במהלך התואר במשהו שאני יכולה לרשום בקורות חיים שלי שיש לי נסיון. עבדתי במלצרות , שיעורים פרטיים בעוד שאחרים התחילו לעבוד בחברות גדולות, לצבור ותק ולהתקדם. ואני , אחרי שאני כל כך גאה בעצמי ובמה שהשגתי, לא רוצה לעבוד במקום עבודה של שירות לקוחות במשך שנה שנתיים ורק אח"כ להתקדם. רוצה עכשיו. למה עשיתי תואר? כדי להשיג עבודה שיכולתי להשיג גם אם לא היה לי תואר?
וכל העבודות זה שירות לקוחות או מכירות...
אחרי כמה זמן התקבלתי לעבודת בק אופיס בחברה די קטנה שרוב העובדים שם נשים, נשואות, חלק נכבד בכלל בלי תואר , והיו כאלו שעובדות שם איזה 8-10 שנים בתפקיד שקיבלו אותי. בהתחלה הרגשתי כבוד. כאילו יש שם ותק אז זה אומר שהעובדים מרוצים שם והעבודה מעניינת כי נשארים באותו תפקיד כל כך הרבה זמן... והיה נראה לי שאני יסתדר כי אני חמודה ומסתדרת עם כולם.
חוץ מזה שהיה לנו קורס והיה לי ממש כיף עם הבנות בקורס.
אבל טעיתי, שוב.
בתור אחת שמגדירה את הקריירה כדבר החשוב ביותר שבשבילה צריך לעבוד קשה , להשאר שעות נוספות ולהתרכז כדי להתקדם פשוט הגעתי לעבוד בביטוח לאומי! כל היום הן מדברות על הילדים שלהם ומה היה איתם.
מגיעים ב 7:30 ו- מתעוררים. שותים קפה , "מה קורה?" "מה נישמע?" "מה נאכל בארוחת צהריים?" "עוד מעט יש יומולדת/ חג/ הגמד והענק, "מה כדאי לקנות?" "בואו נעשה יום גיבוש" וכן הלאה...
ככה עד איזה 10:30 , ב- 12:00- אוכלים צהריים עד 14:00 , מסיימים לעבוד ב- 16:00.
עכשיו אני, אני באתי מורעלת. רוצה להתקדם! להתפתח! אין לי זמן לדבר ולקשקש..
ואני עם ריטלין. כשאני עם ריטלין אני ממוקדת מטרה. אני רוצה ללמוד , לחקור, לגלות, להיות הכי טובה במה שאני עושה. ואני לא ממש חברותית. אני לא פותחת שיחה עם אנשים והתשובות שלי קצרות ותכליתיות. רק שיניחו לי לעבוד.
אז הרגשתי שאני לא מצליחה להתחבר אליהן חברתית ומבחינה מקצועית הייתה לי חונכת שהייתה כל כך מתוסכלת מהעבודה שלה. היא תעשה הכול חוץ מללמד אותי ולהסביר לי. הייתי חוזרת הבייתה ולומדת עד הלילה איך לעבוד עם המערכות שלהם כדי שאני לא יצטרך להרגיש מציקה וטיפשה.
אבל זה לא עזר. הבנות בצוות שלי גם לא ממש התחברו אלי. האמת שהרגשתי הרבה קנאה מצידן.
הרגשתי מתוסכלת אז הלכתי לדבר עם המנהלת שלי, שהלכה ודיברה עם הבנות בצוות וזה גרם לי להיות יותר אאוטסיידרית ממה שהייתי... כי הלכתי למנהלת ולא דיברתי איתן. הן היו זורקות לי הערות מעליבות ועונות לי בטון מזלזל, בלי רצון. בשאר הצוותים זה כל כך לא היה ככה.
המנהלת שלי הייתה מושיבה אותי ליד מישהי שתלמד אותי ואם היא עשתה טעות היא הייתה מאשימה אותי.
הגעתי למצב שאני הולכת לשירותים ובוכה . לא יכולתי יותר.
בסוף המנהלת שלי התחילה לחפש אותי. יום אחד הלכתי לעשן והיא קראה לי בסוף היום כדי לומר לי שהיא חיפשה אותי ולא הייתי והיא מצפה שאני ישקיע יותר. שאר הבנות היו הולכות לחצי שעה כדי לדבר, הולכות למסעדה כדי לאכול צהריים. החלטתי שדיי. התפטרתי.
מאז אני לא עובדת.
הרגשתי כישלון. העבודה הזו לא הייתה קריירה. היא רק הייתה דרך להשיג את המטרה. ואני נכשלתי.
החלטתי שאני עושה הסבת מקצוע למשהו אחר. זה לא מתאים לי. תחום המימון הוא כל כך תחרותי ויש כל כך הרבה אנשים שמוכנים להתחיל ממש מלמטה שהדרישות ממש מוגזמות. אולי זה לא בשבילי.
אז מאחר ואני בבית , לא עובדת, החלטתי ללמוד תיכנות ואבטחת מידע , בבית , לבד. אז למדתי אבל הצלחתי להרוס את המחשב שלי והיה לי מאוד קשה כי זה לבד וצריך לחפש תשובה לכל שאלה פשוטה. זה קשה לי. וחוץ מזה אני לא יכולה לעבוד בכלום בתחום ללא תואר במחשבים.
בנוסף, אני לא יכולה לשבת ליד המחשב בלי ריטלין ולעבוד ולהתרכז והעבודה הקודמת הוכיחה לי שאני לא יתקבל חברתית עם ריטלין .
כשאני עם ריטלין, כמו עכשיו, אני יושבת כל כך הרבה שעות, מעשנת המון , לא עונה לטלפונים,
ואח"כ אני ממוטטת נפשית ומקבלת התקפות רעב ואז אני משמינה ויורד לי הבטחון..
אז הפסקתי לחפש עבודה, להתעניין במשהו, לרצות...
אני בבית , רואה טלויזיה, לא בא לי לעשות כלום. אני אפילו לא שוטפת כלים או מבשלת ככה שגם כעקרת בית אני לא משהו..
ואין , פשוט אין לי הסבר למה אני לוקחת הכול כל כך קשה ולמה אני מיואשת ככה. אני כל כך רוצה להצליח אבל כבר הפסקתי להאמין בעצמי. אני לא רואה את עצמי מצליחה במשהו יותר. ואני שונאת את עצמי שאני נותנת לעצמי רחמים ככה ואני לא נלחמת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
