בדרכי...

לפני כמה זמן נפרדנו...

אפשר להגיד כבר "סוף סוף" אבל זה קצת קשה לי.

פתאום להיות בלי חבר, בלי משהו שישמור עלי כשצריך

בלי לדעת שתמיד יהיה שם אותו.

עכשיו הוא לא שם.

אמנם יותר טוב לי...

אמנם אני מרגישה איזשהי הקלה, אבל קשה לי

היינו ביחד שנה ו-3 חודשים.

זה לא עובר ככה..

וכל החברות שאיבדתי...

אני עכשיו בתהליכים של לחדש את כל מי שהיה לי אבל זה קשה..

פתאום אני נופלת עליהם משום מקום..

ולא תמיד יש זמן אלי או כח..

אני מרגישה דיי לבד.

ואם עכשיו אני אפול?

מי יתמוך בי כשאני אצטרך?

ומי יבלה איתי כשמשעמם לי ובא לי לצאת?

אני מפחדת להיות לבד.

זו גם הסיבה שלא רציתי להיפרד ממנו.

אבל עשיתי את זה. עכשיו אין דרך חזרה

ולמען האמת אני גם לא ממש רוצה לחזור אליו.

היה לי רע איתו.

אולי עם הזמן זה יעבור...

אולי אני אמצא את הידידים שלי, את החברות...

ויחזור להיות מי שהייתי..

איתו הרגשתי שאני מאבדת את עצמי.

אז עכשיו אני צריכה למצוא את עצמי בחזרה.. :)

אבל אני בצבא.

כל היום זה בסיס ובית

אני חוזרת עייפה..

לא בא לי לצאת , לא בא לי לעשות כלום..

הולכת לישון ויום אחרי זה ...

עוד פעם בסיס.

אוף זה כל כך מרגיז.. אני שונאת את התחושה הזו של להיות לבד. וגם אם אני ממש רוצה לצאת אז אי אפשר כי אין לי כסף.

ואני לא עובדת. 400 ש"ח בחודש זה ביזיון.

איך אפשר להתמודד עם סכום כזה? מה עם חשבון הפלאפון? מה עם דברים שאני צריכה לקנות לעצמי?

אז אני נמצאת רק במינוסים. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שלא היה לי מינוס בבנק.

טוב... חייבת ללכת לבסיס...

יום טוב לכולכם.....