איך הגעתי למצב הזה שבו אני כשזו חסרת בטחון. למה אני נותנת למישהו לתת לי להרגיש כל כך מושפלת ונחותה. אני יודעת שלא הכל בסדר אצלי, אני יודעת שיש לי המון בעיות. אני בעצמי כזו חסרת בטחון ומרגישה שאני כל כך פסימית וכל החיים שחורים. כל החיים נתתי לעצמי לחשוב שאני אף אחד, שאני כלום. כל כך הרבה מחשבות על המות ומה קורה? פעם אחת שמישהו כל כך טוב אלי ומוכן לתת לי להכל אני דוחה את זה. מה. הרס עצמי? לא יודעת. אבל בקשר שלנו יש כל כך הרבה חסרונות. אני עושה כל כך הרבה ויתורים ולמה אני בכלל צריכה לעשות את זה. מה זה מגיע לי? הסקס, הקשר שהוא כל כרך ילדותי, חוסר הבטחון הזה שלא מרפה ממני, העקשנות והגאוותנות שלי....
אולי לא מגיע לי להיות עם מישהו, אולי לא נועדתי לחיות עם מישהו שיעשה לי טוב. אולי אני צריכה לחפש מישהו שיעשה לי רע ושאני יסבול בלי הפסקה, אולי אני נהנית מזה. ואולי לא.
אני לא רוצה להרגיש ככה, אני לא רוצה לסבול. אני רוצה שיהיה לי טוב, שיהיו לי סיבות לחיות, מוטיבציות, רצון להצליח בעולם, אהבה לעולם.
אבל אין לי, וזה אוכל אותי מבפנים. אני מרגישה שנמאס לי לחיות ומצד שני אני מעודדת את עצמי בכך שזו תקופה רעה שתעבור. אני לא רוצה למות, אני פשוט רוצה שהמצב שבו אני נמצאת כרגע ישתנה, שאני לא יהיה כזו עקשנית, שתחזור לי השמחת חיים (שלמעט זמן הייתה לי) ושאני יפסיק עם ההצגות האלה והפרצופים. אולי אם אני לא יהיה איתו יהיה לי יותר טוב, אבל הפכתי להיות כל כך תלותית בו, כלכך מושפלת. ואני מרגישה רע עם זה. אני רוצה שהמצב יחזור להיות טוב יותר, כמו בהתחלה כשכל כך אהבנו וכל כך רצינו זה בטובת זה. לא שיחקנו משחקים ורציתי, באמת שרציתי להיות כל הזמן איתו ולא רציתי לעזוב פעמיים בשבוע. אני חייבת להפסיק לאיים עם הפרידות האלה כי אני לא באמת רוצה להיפרד, אני רק רוצה שהמצב ישתנה, שהוא גם ירגיש שהוא רוצה להיות איתי והוא לא יתעצבן כל הזמן שאני רוצה לעזוב ולא נגיע אף פעם למצב שנמאס לו- זה פוגע בי כלכך. אני מרגישה שהוא לא אוהב אותי, שנמאס לו ממני ואין לו כח יותר להילחם עלי. אני רוצה שהוא אף פעם לא יפסיק להילחם עלי, שהוא תמיד יאהב אותי ותמיד יהיה שם בשבילי.
והסקס- שישתנה כבר. אני שונאת את זה שאני לא רוצה לשכב איתו, פעם הייתי כזו נימפומנית, כזו תמיד רוצה. משהו איתו לא מסתדר לי, משהו לא עובד שם. צריך לשנות!!
ועוד משהו, איך זה יכול להיות שאבא שלו לא מדבר איתי כבר שנה? מה עשיתי לו שגורם לו לשנוא אותי ככה? אני מגיעה אליו הביתה ועוד לפני שהוא מחנה את האוטו, אני כבר מתחרטת והמחשבות צפות לי בראש... אולי אבא שלו יעיף אותי מהבית שלו? הרי הוא שונא אותי. ואמא שלו.היא כל כך צבועה אלי. היא נחמדה אבל כי היא חייבת. היא מתה שהבן שלה יהיה שלה. אני לא יכולה עם זה. כאילו היא מרגישה שגנבתי לה אותו.
ומה משגע אותי? כל כך רדפת אחרי, כמו מטורף, כאילו אין מחר וכל הפעמים שאמרתי לך לא ולא ויתרת אז אחרי שנה וחצי אתה מוותר? אולי נמאס לך לרדוף אחרי? או להיות ה"סמרטוט" שלי? כמו שאתה אומר...
ולמה עכשיו? עד עכשיו הייתי יכולה להיות כל כך אדישה למצב ועכשיו נעשיתי כל כך תלויה בך, כאילו אין עוד אף אחד. איבדתי את כל החברים שלי, כל הידידים, כולם. לא נשאר לי אף אחד חוץ ממךאז למה דווקא עכשיו? למה כשהבטחון שלי ברצפה?
אני לא יתחנן ואני לא יירד על ארבע כדי שתאהב אותי ושתהיי איתי. אם נמאס לך אני יוותר. מה שיעשה לך טוב.
אני ימצא כבר את הדרך למעלה, אני יעלה לעצמי את הבטחון, אני יחזיר אותי למי שהייתי. אני עוד יסתדר..
פשוט קשה לי עכשיו, קשה ליץ אני מרגישה כל כך תלויה בו, כל כך לבד בלעדיו ואולי גם לי ירד קצת ממנו אבל זה לא ממש משנה. נהפכתי להיות כזו תלותית וחסרת בטחון. אני מרגישה שאני לא שווה כלום, שמבפנים הכל ריק, ריק, ריק.
עזובה כזו שפעם היה לה כל כך בטחון בעולם והיום לא רוצה לחיות בו.
פעם היה בי משהו טוב. הייתי יודעת שאני שווה משהו ואם מישהו לא רוצהאז הוא מפסיד. לא אני. והיום הכל הפוך. הבטחון שלי יורד מתחת לקו האפס. מה נהיה ממני? מה קורה לי?
זה עוד ישתנה. אני לא אתן לאף אחד להפיל אותי ככה ולשבור אותי. אם ראית שאני בוכה ובכה ולא מפסיקה ופשוט הלכת, אז גם אל תטרח לחזור! לא רוצה להתרסק יותר ממה שאני כרגע. לא רוצה שישברו אותי שוב ושוב. גם אתמול... גם היום..
נמאס לי לחיות ככה בלי תכלית. אני רוצה להיות מאושרת, לצאת, למצוא משהו שיעשה לי טוב, להצליח.
אני רוצה לגדול.... להיות מחוסנת כבר משבירות הלב האלו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
