מי אמר שמלאכים לא קיימים באמת?

אחד הרגעים הכי מפחידים שיש הוא לגלות שלאבא שלך יש סרטן.

אחד הדברים הקשים ביותר הוא להודות בזה.

איך ביום אחד, סתם יום שגרתי, הכל התהפך.

אף אחד מאיתנו לא ידע באותו רגע איזה תהליך מטורף הולך לעבור על כולנו בחודשים הקרובים, היינו כמו תמימים, בטוחים שזה סתם משהו רגעי שיחלוף...

כמובן שידעתי שמשהו לא בסדר כבר כשאבא שלי-הבנאדם הכי חזק שיש בעולם הזה, התקשר והתחיל את השיחה ב"קודם כל אל תדאגי, אבל אני מאושפז".

אבא, הדמות שלי לחיקוי, מי שעוטף אותי כשעצוב לי, מייעץ כשיש בעיה, בא לעזרתי לא משנה איפה אני אהייה, אומר לי שהכל יהיה בסדר, לא מתרגש משום דבר, לא כואב לו כלום, יודע הכל ועושה הכל, מתקן הכל, מרכיב מפרק מחבר, מגשר ומחזיק את כולם, הסופרמן האמיתי.

תמיד אמרו לי שאני ילדה של אבא, מאז שנולדתי.

ובדיוק בגלל זה, הכי כאב לי בעולם שהייתי צריכה להשלים עם זה.

איך זה שדווקא לך זה הגיע, הבנאדם הכי טהור בעולם הזה.

כמה שהתעסקתי בזה שזה לא פייר ולא אמיתי, סירבתי להאמין, המשכתי לקוות שכולם טועים.

הדבר היחיד הטוב שיצא מזה הוא שזה איחד את המשפחה.

במשך חודשים הייתי הכי חזקה בשבילך ובשביל אמא ואחותי, במשך חודשים ניסיתי לא להישבר ולהחזיק את כולם, להראות לך שהכל טוב בדיוק כמו שהראית לי, להראות לך שכולנו חזקים ונעבור את זה ביחד.

במשך חודשים ראיתי אותך סובל מכאבים ומתהליכים קשים וסבלתי איתך.

במשך חודשים ראיתי את העייפות שלך בעיניים ושאין לך כוח יותר אבל אתה כמו שאני מכירה אותך- מראה לי שאתה חזק גם כשאתה חלש.

כאב לי ללכת הביתה כשאתה נשארת בבית החולים, הרגשתי אשמה.

רציתי לקחת אותך איתי, לשמיכה ולכרית שאתה כל כך אוהב, לתחושה של בית ושל חמימות.

איך אפשר לתאר 5 חודשים כל כך עמוסים וטעונים?

כל הזמן הזה, התפרקתי לבד ועם עצמי, משתדלת להיות חזקה כמו שלמדתי ממך. מנסה להסתיר את העצב והכאב כדי לשמח אותך, להצחיק אותך, לנסות ולהשכיח ממך את הדבר המגעיל הזה שהרס לכולנו את השגרה.

עד היום אני בטוחה שלא משנה כמה יגידו לי שעשיתי מעל ומעבר, לא עשיתי מספיק.

הלוואי שהייתי יכולה להשכיח ממך את כל מה שעברת, אני כל כך מחכה שהמצב יחזור כבר למה שהיה...

האבא הכי חזק שיש, עבר את זה כמו גדול.

תודה לאל, בריא ושלם.

כמה אני נזכרת בדברים וכואב לי וקשה לי, כל לילה אני בוכה.

לא היה איתי אף אחד, כולם נעלמו לי. החברים שהייתי בטוחה שיהיו לידי פשוט לא היו שם.

הרגשתי כל כך לבד, הרגשתי שאני קורסת.

כולנו עצרנו את החיים למשך חודשים כדי להתגבר על הדבר הארור הזה, ועד היום אף אחד לא אומר את המילה הזאת-סרטן.

בחיים לא הסכמתי לדבר עם אנשים על כמה זמן נשאר או בולשיט מהסוג הזה כי ידעתי שאין חיה כזאת.

ידעתי, פשוט ידעתי שאתה הכי חזק שיש.

כל מה שעשית בשבילי כל השנים האלה, רציתי להיות הבת שתהיה הכי גאה בה בעולם.

אני מקווה שאני כזאת.

עדיין כואב לי וקשה לי, במשך הזמן הזה לא שיתפתי אף אחד, אפילו לא כתבתי כלום. איבדתי את החשק.

אני מרגישה שהחיים שלי השתנו בלילה אחד.

אני יודעת שעם הזמן יהיה לי יותר קל אבל זה כל כך קשה הפלאשבקים האלה.

לראות אותך אחרי ניתוח של 12 שעות, כולם בעבודה ואני איתך, נשברתי עם עצמי.

נכנסתי אליך לחדר, חייכתי את החיוך הכי ענקי שיש, החזקתי לך את היד ואמרתי לך כמה שאני אוהבת אותך וכמה שאתה נראה מעולה למרות שנראית כמו בלון נפוח, ואז יצאתי החוצה ובכיתי שעות.

אני כל כך מודה לאלוהים שנתן לי את הזכות להיות הבת שלך בפעם השנייה.

קיבלנו אותך במתנה שוב, גיבור אמיתי.

אני לא יכולה אפילו להתחיל לתאר מה שעברתי.

אני רק יכולה להגיד כמה זה לא פשוט.

אבל אתה-אתה הגיבור שלי. אני מעריצה אותך.

אבא יפה ומדהים שלי.

האבא הכי שיש בעולם הזה.

תודה שאתה שלי.

ואמן שתהיה בריא ומאושר כל החיים!

אני אעשה הכל בשבילך-אתה הכל בשבילי.