מי אמר שמלאכים לא קיימים באמת?

היום בפעם הראשונה אחרי בערך שלושה חודשים, שמעתי את השיר הקשה הזה ברדיו.

היום, לא הייתה לי ברירה, זה היה פשוט ברדיו.

כל הזמן הזה שניסיתי להתחמק מלשמוע את השיר, בסוף הוא מופיע מבלי להזהיר מראש.

אותו השיר שביקשת להשמיע לי אז, כשישבנו באוטו שלך ברחוב הצדדי, אחרי שיצאנו מהמכללה.

אותו השיר שתוך כדי שמתנגן, ביקשת ממני לשחרר אותך.

ביקשת ממני לתת לך את הזמן שלך ואת הספייס שלך, אז כשישבתי לידך באוטו, בוכה כמו ילדה קטנה שלקחו ממנה את הדובי שלה.

כשאתה העמדת פני חזק, החזקת את הגב ישר ולבשת פנים רציניות.

אז, כשידעת שזה מה שאתה הולך להשמיע לי וכשאצא מהאוטו שלך, שום דבר לא יחזור לקדמותו.

"שלחי אותו, תני לו ללכת לחופשי, אף כי יודעת את שלא יחזור אלייך"

היא שרה ואני בוכה.

שלחת אותי מהאוטו שלך, וזו הפעם היחידה שהלכתי ממך מבלי להסתכל לאחור.

צבטת לי את הלב בחוזקה, גרמת לי לעצב גדול.

ביקשת ממני שאשלח אותך, אבל למעשה אתה שלחת אותי.

https://youtu.be/n390Y7ESZu8