דבר תורה

עד שהם מחלקים צדקה לענייהם

ראו אדם אחד נותן מעות לגרושתו.

באו אליו ואמרו לו

רבי מה אנו יושבים כאן ועבירה כאן?

אמר להם מה ראיתם ?

אמרו לו ראינו אדם פלוני

נותן מעות לגרושתו.

העם "מחלקים  צדקה לענייהם". האם בכך הם נענים לדרישה "התמלאו רחמים אלו על אלו"? השאלה נשארת פתוחה כי העלילה מסתבכת. הם, הציבור,  רואים אדם אחד נותן מעות לגרושתו. הם חוזרים אל רבי תנחומא משוכנעים שנמצא האשם. מה האשמה?מה העבירה ?"ראינו אדם פלוני נותן מעות לגרושתו". צריך לשים לב לניגוד שבין "הם מחלקים צדקה לענייהם" ובין "אדם אחד נותן מעות לגרושתו". "הם" מול "אדם אחד" רבים מול יחיד, אבל גם ציבור לא מזוהה מול אדם אחד ומזוהה. "מחלקים" כנגד "נותן", בחלוקה אין יחס אישי בין הנותן והמקבל. כל אחד מהמקבלים שוה למקבלים האחרים וחסר יחוד, בעוד שבנותן יש יחס אישי יותר. ולבסוף, לענייהם" כנגד "לגרושתו". יש אסימטריה  בולטת בין המחלקים והעניים.  לעומת זאת בין האדם וגרושתו יש יחס קרוב יותר, היא הייתה בעבר אשתו, עתה היא גרושתו, מותרת כמוהו להינשא לאחרים. המשפט"הם מחלקים צדקה לענייהם" מבטא נתינה מתוך ניכור והתנשאות, המשפט "נותן מעות לגרושתו" מבטא קרבה ונתינה מתוך שיוויון. אבל העם רואה בכך עבירה. הם רואים עצמם מחלקים "צדקה" ואילו ה"אדם פלוני" ה וא  "נותן מעות". בעיני העם הכסף הניתן מתוך התנכרות והתנשאות הוא "צדקה" ואילו כשיש יחסי קרבה ושיוויון אזי מדובר ב"מעות", כסף במשמש לקניית טובות הנאה, וברור לעם שמדובר בעבירה.

שלח אחריהם והביאם לתוך הציבור

אמר לו מה היא לך זו ?

אמר לו גרושתי היא

אמר לו מפני מה נתת לה מעות,

אמר לו רבי

ראיתי אותה בצרה והתמלאתי עליה רחמים

רבי תנחומא מברר את טענת הציבור. יש סמליות רבה במילים "והביאם לתוך הציבור". הבירור נעשה לא לפני הציבור אלא בתוכו.  השאלה "מה היא לך זו" באה להדגיש את שיש קרבה בינהם, ולכאורה מתאשרת טענת הציבור שיש כאן עבירה. אלא שלשאלת   רבי תנחומא משיב האדם "ראיתי אותה בצרה והתמלאתי עליה רחמים". הציבור ראה גרושה ואדם נותן לה מעות, האדם ראה את גרושתו, אשה שמאס בה, בעבר, אך עכשיו היא בצרה, והוא התמלא עליה רחמים. הניגוד הנחשף בין ראית העם את הזוג בפסקה השלישית, ראיה של יחסים חומרניים, ובין ראית ה"אדם פלוני" את עצמו ואת גרושתו, ראיה המתייחסת למצוקה , ל"צרה". זה הוא המפתח. הציבור ה"מחלקים צדקה לענייהם" איננו עונה על דרישת רבי  תנחומא. הם אינם מתמלאים רחמים, אלא מחלקים צדקה. החטא האמיתי הוא הניכור שבין העם "אלו לאלו", ההתנשאות של העשירים על העניים, הראיה החומרנית את היחסים בין בני האדם.

באותה שעה הגביה  רבי תנחומא פניו

כלפי מעלה ואמר

רבון על העולמים

מה אם זה שאין לה עליו מזונות

ראה אותה בצרה ונתמלא  עליה רחמים

אתה שכתוב בך חנון ורחום

 ואנו בני ידידיך בני אברהם יצחק ויעקב

על אחת כמה וכמה שתתמלא  עלינו רחמים,

בפסקה החמישית חוזר רבי תנחומא ודורש. הפעם דרשתו/דרישתו מופנית כלפי מעלה, ולא לעם. הדרשה איננה פשוטה. זו היא דרשת קל וחומר . אם ה"איש פלוני" רחם על גרושתו על אחת כמה וכמה שהקדוש ברוך הוא צריך לרחם על העם. איך נבנה הטיעון?

מדין תורה מי שמגרש את אשתו ונותן לה את "כתובתה" הסכום הנקוב בכתובה שתקבל האישה במקרה של גירושין, איננו חייב לתת לה מזונות. תשלום המזונות הוא רק בשלב בינים, במצב בו נפטר הבעל ועד לחלוקת הירושה בין היורשים.  או בפירוד בין בני הזוג ועד סיום הליך הגירושין. מרגע שהאישה קבלה את "כתובתה" מהיורשים או מהבעל המגרש, שוב אין לה זכות לתבוע שום תשלום נוסף. אם כן ה"אדם הפלוני" שוב איננו קשור לגרושתו ואיננו חייב לה מאומה.  הוא גם אדם ואיננו מתחייב להיות חנון ורחום. הא-ל, לעומת זאת , גם התחייב להיות חנון ורחום וגם מחוייב לידידיו , אברהם יצחק ויעקב. הא-ל נדרש על ידי ר' תנחומא לעמוד בתקנים שהציב האדם הפלוני, ולרחם על עמו.  

מיד ירדו גשמים ונתרוה העולם, 

יש אסימטריה  בין בנית המתח בהדרגה  בפסקה הראשונה ופריקתו בבת אחת בפסקה האחרונה. אבל יש גם ניגוד ואסימטריה בין הסבה לפורענות והסבה לגאולה. הפורענות באה בחטאו של העם כולו. הגאולה באה בגלל אדם אחד שהלך נגד הזרם. העם צריך ללמוד ולהבין שלא שלושת ימי התענית הם שבטלו את הפורענות, אלא אדם אחד שקיים כלשונה את דרישת החכם "התמלאו רחמים אלו על אלו". אדם שהתגבר על הניכור וההתנשאות בחברה שסביבו.

ואיזו דרך טובה יותר לשבור התנשאות וניכור אם לא חיבוק חם ואוהב?