דבר תורה

תהלים לד,א לְדָוִד בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ לִפְנֵי אֲבִימֶלֶךְ וַיְגָרֲשֵׁהוּ וַיֵּלַךְ:

מדרש תהילים הוא מדרש מאוחר, מימי הביניים. הדבר נכר בעיצובו, הדברים מובאים באריכות רבה, משובצים בדרשות פסוקים ובאיזכור סיפורי מדרשיים אחרים. לפנינו סיפור מתוך מדרש תהילים לפסוק הפותח את מזמור ל"ד.

מדרש תהלים (בובר) מזמור לד ד"ה [א] לדוד בשנותו

את הכל עשה יפה בעתו.

כל מה שעשה הקב"ה לעולמו עשה יפה,

המדרש פותח בפסוק ממגילת קהלת (קהלת ג, י"א), וחוזר על הדברים בפארפראזה, שתכליתה להדגיש את "הכל" .

אמר דוד להקב"ה כל מה שעשית יפה עשית,

והחכמה יפה מן הכל,

וכן הוא אומר מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית (תהלים קד כד),

כל מה שעשית בחכמה יפה עשית,

חוץ מן השטות הזה,

עכשיו מביא המדרש את הרעיון מפי דוד כדרשה על הפסוק מתהילים ק"ד " מה רבו מעשיך... כולם בחכמה עשית". אבל בפי דוד שם הדרשן שני רעיונות חדשים. הרעיון הראשון: "והחכמה יפה מהכל" , והשני: "חוץ מן השטות הזה". בשטות מתכוון הדרשן לשיגעון, לטירוף הדעת, לאי שפיות (במובן הקליני).שני הרעיונות משלימים זה את זה כי הטירוף מנוגד להגיון של החוכמה .

אמר דוד לפני הקב"ה רבונו של עולם מה הנאה יש לעולם מן השטות הזו,

שאדם מהלך בשוק ומקרע כסותו,

והתינוקות רצין אחריו ומשחקין עליו,

זה נאה לפניך?

מכאן ואילך מתגלגל המדרש לסיפור שהוא הרחבה בעלת אופי עממי של הסיפור המקראי על בריחת דוד אל אכיש מלך גת בשמואל א' פרק כא .

שמואל א פרק כא

(יא) וַיָּקָם דָּוִד וַיִּבְרַח בַּיּוֹם הַהוּא מִפְּנֵי שָׁאוּל וַיָּבֹא אֶל אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת:

(יב) וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי אָכִישׁ אֵלָיו הֲלוֹא זֶה דָוִד מֶלֶךְ הָאָרֶץ הֲלוֹא לָזֶה יַעֲנוּ בַמְּחֹלוֹת לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל <באלפו> בַּאֲלָפָיו וְדָוִד <ברבבתו> בְּרִבְבֹתָיו:

(יג) וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּלְבָבוֹ וַיִּרָא מְאֹד מִפְּנֵי אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת:

(יד) וַיְשַׁנּוֹ אֶת טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם וַיִּתְהֹלֵל בְּיָדָם <ויתו> וַיְתָיו עַל דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל זְקָנוֹ:

(טו) וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל עֲבָדָיו הִנֵּה תִרְאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ לָמָּה תָּבִיאוּ אֹתוֹ אֵלָי:

(טז) חֲסַר מְשֻׁגָּעִים אָנִי כִּי הֲבֵאתֶם אֶת זֶה לְהִשְׁתַּגֵּעַ עָלָי הֲזֶה יָבוֹא אֶל בֵּיתִי: ס

 בסיפור זה מזהים עבדי אכיש את דוד אויבם, וכדי למלט את נפשו הוא "משנה את טעמו" ומתחזה למשוגע. עיקר המדרש הוא בקשירת הקשר הניגודי בין דוד המשבח את החכמה אך נאלץ להסתתר מאחורי הטירוף.

מדוע בוחר הדרשן בדוד כדי להעביר את המסר? דוד הוא כמובן הדמות שבסיפור המיקראי, זה שמתחזה למשוגע. אבל בהעמדתהמדרש יש יותר מזה.. השגעון מוצב כאן כנגד החכמה. ציר הדיון כאן הוא הטווח שבין חכמה ושיגעון, בין שליטה בכוחות הנפש ובין אובדן השליטה. דוד המלך לעתיד, מגלם כאן את השלטון-שליטה, ומתמודד עם בעית אבדן הפיות והשליטה.

מעבר לכך יש כאן דיון מרתק במושג היופי. המדרש פותח בקביעה "כל מה שעשה הקדוש ברוך הוא- עשה יפה". דוד מתחיל לדרג את היופי, ולכאורה  קביעתו כ "החכמה יפה מהכל" היא עדיין קביעה אסטטית. אך בתארו את השגעון מתערבת האסטטיקה בתועלתנות – "מה הנאה יש לעולם מן השטות...".  לכך מצטרף תיאור המשוגע ההולך בשוק, קורע את בגדיו ומבזה את עצמו. תיאור המשוגע אכן איננו עולה בקנה אחד עם מושגי היופי של העולם הקלאסי, אךהוא איננו דוחה כשלעצמו, והרומנטיקנים של המאה התשע עשרה אולי היו מוצאים בו ערך אסטטי. אבל דוד מערב תועלת חומרית וכבוד עם מושג היופי, ובכךהוא חורג מגבולות האסטטיקה.

אמר ליה הקב"ה על שטות אתה קורא תגר,

חייך שתצטרך לה, וכן אמר שלמה בז לדבר יחבל לו (משלי יג יג),

מה יחבל לו, והא יתמשכן לו, כענין שנאמר לא יחבל רחים ורכב (דברים כד ו),

אמר לו הקב"ה תצטער ותתפלל עליה עד שאתן לך ממנה,

הקדוש ברוך הוא עונה לדוד שהוא עתיד להזדקק ל"שטות" כלומר לאותו טירוף הדעת שהוא, דוד,בז לו. המדרש מביא כאן דרשה לפסוק מספר משלי .

(יג) בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ וִירֵא מִצְוָה הוּא יְשֻׁלָּם:

 במקור משמעות הפסוק היא שמי שבז לחפץ יגלה את ערכו ביום שיצטרך למשכן אותו. אלא שהצירוף "יחבל לו" פירושו שהוא יתמשכן לחפץ. הדרשה מתרצת את הקושי בהסבירה שמי שבז לחפץ ימצא את עצמו משתעבד לו ונזקק לאותו חפץ שביזה. הדרשן נעזר בפסוק מדברים פרק כד, מפרשת השבוע (פרשת כי תצא), "(ו) לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל".

גם כאן בחירת הפסוק מצביעה על משמעות נוספת, יש בתורה פסוק נוספים בהם הפועל "לחבול" משמעותו לתת במשכון או לקחת משכון. מדוע נבחר פסוק זה? בפסוק זה נאסר למסור או לקחת במשכון ריחים ורכב, כליםלטחינת קמח. הפסוק גם מסביר את האיסור "כי נפש הוא חובל". לכלים אלו יש משמעות קיומית ואין להתייחס אליהם לפי ערכם הכספי או התועלתני. וכאן אנו חוזרים למדרש שלנו. דוד מודד את היופי במושגי תועלת בעוד התורה אוסרת על מדידת ערך של ריחים ורכב  במושגים של תועלת, כמו שערכה של הנפש אינו ניתן למדיה במושגים של תועלת.וכאן אנו חוזרים אל דוד הבז לשיגעון אך גם בז למשוגע . אין להעריך את חולי הנפש לפי "תועלתם" לעולם או לחברה.

לא עשה דוד עד שהלך אצל אכיש,

וכן הוא אומר ויקם דוד ויברח ביום ההוא מפני שאול ויבא אל אכיש מלך גת (ש"א כא יא),

אמר ליה הקב"ה דוד אצל אכיש אתה הולך,

אתמול הרגת את גלית, והיום אתה הולך אצל אכיש וחרבו בידך,

ואחיו של גלית שומר ראשו של מלך היה,

ועדיין לא נסתפג דמו של גלית, ואתה הולך אצלו,

"לא עשה דוד" פירושו שלא הספיק דוד לעשות מאומה עד שנאלץ לברוח אל אכיש. המדרש מוסיף על הסיפור המקראי את אזהרת הקדוש ברוך הוא.  מה תורמת האזהרה להבנתנו את הסיפור ? לשם כך צריך להבין מדוע בורח דוד אל אכיש. דוד מצפה שאכיש, אויבו של שאול , יקבל את דוד שעכשיו גם הוא אויבו של שאול, כבן ברית. זאת בהתאם לכלל הפוליטי הקובע כי"אויבו של אויבי הוא ידידי". שוב מניח דוד ששיקולים תועלתניים הם שיניעו את אכיש מלך גת. הקב"ה מזהיר את דוד שהוא נושא בידו את הרבו של גלית (על פי הסיפור המקראי, דוד לוקח את חרבו של גלית מהמקדש בנוב),  גיבורם של הפלשתים שאותו הרג, ושדמו עוד לא נספג. הקב"ה מזהיר את דוד כי ערך הנפש, נפשו של גלית ההרוג, יעלה על ערכם של שיקולי התועלת הפוליטית ששוקל דוד.

כיון שראו אותו היה (א)גיסו בא ברגליו,

אמר לו הרי דוד, שהרג אחיך בא אצל אכיש,

אמרו לו נהרוג למי שהרג אחינו,

 אמר להן אכיש ולא במלחמה הרגו,

ואילו אחיכם הרגו לא במלחמה היה הרגו,

ועכשיו שהרג זה את אחיכם, לא כך התנה עמו,

אם יוכל להלחם אתי והכני (שם /שמואל א'/ יז ט),

אמרו לו אם כן עמוד מכסאך, שהמלכות לדוד,

וכן הוא אומר הלוא זה דוד עבד שאול מלך ישראל (שם /שמואל א'/ כט ג),

 ואנחנו נהיה עבדים לו, הכוהו בדברים,

המדרש מרחיב את הדיון בין אכיש לעבדיו שהוא קצר מאד במקרא. אחי גלית מבקשים לנקום את דם גלית. אכיש טוען כי מדובר באקט לגיטימי בעת מלחמה ואף מצטט את גלית שהזמין לעצמו יריב ולקח את הסיכון שיומת בדו-קרב במודע.  בתגובה זונחים אחי גלית את הטיעון האמוצינאלי של נקמת דם ועוברים לטיעון תועלתני. דוד מהוה סיכון פוליטי – הוא עלול להיות יריב ואף להדיח את אכיש. (נראה שבנוסח המדרש חל שיבוש, ומובא פסוק מפרק כ"ט במקום פסוק י"ב בפרק שלנו "הלא זה דוד מלך הארץ" כלומר עבדי אכיש קוראים לדוד מלך הארץ – גם לישראל וגםלפלישתים). בכל מקרה הצפיה של דוד ששיקולי תועלת ינחו את אכיש לתת לו מקלט מתנפצת. הסיפור המדרשי מראה כי בסופו של דבר שיקולי תועלת ולא שיקולים רגשיים הם שעלולים להטות את הכף נגד דוד.

באותה שעה נתיירא דוד, ואמר יום אירא אני אליך אבטח (תהלים נו ד),

התחיל מבקש דוד ומתפלל ואמר רבונו של עולם ענני

באותה השעה, אמר ליה הקב"ה מה אתה מבקש,

אמר לפניו תן לי מאותו השטות שבראת,

אמר לו הקב"ה לא אמרתי לך בז לדבר יחבל לו, והשטות אתה מבקש,

לכך נאמר לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך.

 וכי אבימלך היה שמו, והלא אכיש היה שמו,

אלא שהיה צדיק כאבימלך,

כיון ששמע כן נתיירא ונתבהל, ואמר שמא נתחייבתי כלייה,

 לכך נאמר וישם דוד את הדברים האלה בלבבו (ש"א כא יג),

דוד מבין עכשיו כי טעה. מנקודה זו משנה המדרש את הסיפור המקראי באופן מהותי. במקרא דוד מתחזה למשוגע. במדרש דוד מבקש להיות שוטה. דוד מוותר על החכמה למען אי השפיות. הוא לא עושה זאת רק כדי להציל את נפשו מידי אכיש ועבדיו. הוא עושה זאתכי הוא מבין ששיקולי ה"חכמה" התועלתנים אינם מוסריים. המוסר הוא שיוויוני, לחכם ולמשוגע אותו ערך בפני הא-ל. דוד שבמדרש אינו מתחזה למשוע, הוא מקבל על עצמו את השגעון ואומר בכך כי הוא נותן לשגעון מעמד שוה לחכמה.

המדרש מוסיף כאן דרשה על הפסוק הראשון במזמור ל"ד –"לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך". ברור שמזמור ל"ד קשור לסיפור שלנו שבשמואל א' פרק כ"א, אף שבשמואל שם המלך הפלישתי הוא אכיש ולא אבימלך. המדרש קובע כי אכיש היה צדיק כמו אבימלך, המלך הפלישתי מסיפורי ספר בראשית, שכרת ברית עם אברהם ויצחק.  

עשה עצמו כשוטה ומשנה את טעמו, שנאמר וישנו את טעמו בעיניהם ויתהולל בידם ויתו על דלתות השער (שם שם /שמואל א' כ"א/ יד),

היה כותב על הדלתות ואמר אכיש מלך גת חייב לי מאה רבוא, ואשתו חמשים רבוא,

 ובתו של אכיש היתה היא ואמה שוטות,

והיו צועקות ומשטות מבפנים,

 ודוד היה צועק ומשתטה בחוץ,

אמר להם אכיש לעבדיו חסר משוגעים אני כי הבאתם את זה להשתגע עלי (שמואל א' כ"א טז),

המדרש מספר כי דוד בשגעונו כותב כי אכיש ואשתו חייבים לו ממון. הכסף, הערך החומרי של הדברים, קיים רק בעולם הטירוף. ערך הכסף הוא דמיוני. בעולם האמיתי, בעולם שברא הקב"ה, כל מה שעשה הקב"ה עשה יפה, אין למדוד את ערכם של מעשי הקב"ה בתועלתם או בערכם הכספי.

באותה שעה שמח דוד שמחה שיצא לו השטות מתוך השמחה,

ועשה את השירה הזאת באלפ"א בית"א.

מזמור ל"ד הפותח ב"לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך", ממשיך ב 22 הפסוקים הבאים בשיר תהילה, באקרוסטיכון לפי סדר האלף בת.

אמר להקב"ה כמה טובה היא השטות,

דכתיב אברכה את ה' בכל עת תמיד תהלתו בפי,

בעת חכמה ובעת שטות,

וכן את מוצא בתחילת בראשית, וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (בראשית א לא).

המדרש מסתיים בהדגשת ערכם השוה של החכמה והשיגעון, של השפיות ושל אי-השפיות. אבל המסר המודגש שוב ושוב במדרש הוא שאין לשקול את ה"יופי" במושגים של תועלת. ה"יופי" של המדרש קשור במוסר . דוד שהרג את גלית אינו יכול לבוא בידים מגואלות בדמו ולבקש מקלט אצל אחיו, גם אם לאכיש יש שיקולים פוליטיים התומכים בדוד וטיעוני םמשפטיים לזיכויו מאשמה. אמנם בחכמה יש תועלת ובשגעון אין תועלת, אך החכם אינו מובטח מכשלון מוסרי ואילו המשוגע והשוטה אינם רעים מטבעם.

גם ריחים ורכב אינם רק חפצים שיש להם ערך כספי. הריחים והרכב טוחנים קמח ומקנים לאיש ולאישה את הקיום הבסיסי , הרחים והרכב הם "נפש", ונפשות לא מודדים בערך כספי. הנפש יפה  או מכוערת לפי מצבה המוסרי, לשוטה, החף משיקול הגיוני , יתרון על החכם, באשר הוא אינו מבחין בין טוב לרע, ולכן אינו יכול להיות רשע .