עד שהבנתי שאני צריכה לחזור לפה, זה כזה מקלט בשבילי.
או שסתם אני מרגישה צורך כזה, כאילו שאם לא עכשיו, אז אח"כ כשאני אצתרך את זה, כבר לא יהיה יותר.
הגעתי לפרק "בוקר טוב כאב לב" בדור הפרוזק של אליזבת' וורצל, ואני חושבת שאני יכולה להגיד בכנות שזה פשוט אחד הספרים שקראתי.
לא אחד הספרים הטובים, או אחד המעניינים, או הזרומים, פשוט אחד הספרים.
הוא פשוט עוזר לי להסתכל על הכל מנקודת מבט שונה, ולחשוב- מה אני הייתי עושה במקומה, זה בעצם מה שהוא עושה- גורם לי לחשוב.
תוך כדי הקריאה שלו, אני קוראת גם את דמדומים (הראשון), ואני אחרי האמצע ועליו אני יכולה להגיד שהוא פשוט ספר כפי אבל אני לא יודעת עד כמה הוא משמעותי בשבילי. הוא פשוט באמת זורם ובא לי בטוב כשאני מבינה שהארי פוטר באמת נגמר ולא יהיה יותר (שלא תבינו לא נכון, הוא לא מתקרב אליו, לא השוואה או משהו),
אבל הוא לא באמת גורם לי לחשוב, אולי כן, לפנטז, לחיות בעולם אחד לכמה שניות, אבל לא ברמה כזאת.
לפעמים הדבר היחיד שאני צריכה זה לחיות בעולם אחר, הלוואי שהייתי מישהי אחרת... אני שמחה עם מה שיש לי - שקר - לא, לא, לא!
יש דברים שטובים לי, החברים, חלק מהמשפחה, אבל אני... צריכה משהו, שלא נמצא כאן, חולמת על זה, מקווה לזה, אבל אפילו אני לא בדיוק יכולה להצביע על זה.
הקיץ עובר ואני פה, חושבת על עבודת קיץ שלא סיימתי, כשחצי קיץ עבר, עוד מעט יישאר לי רק עוד חודש, ואני חושבת מה יקרה כשאני אחזור לשגרה ולצופיפניקים מפגרים שחיים בסרט, ולמי ששם, ואני לא יודעת אם זה משמעותי בשבילי בכלל...
לפעמים אני חושבת שאפילו זה לא מספיק- אני מבלה עם חברים הימים עוברים, חושבת מה יקרה כשאני אחזור לאנשים אחרים, אני אתגעגע, לפעמים אני בכלל חושבת על פרישה או נשירה - לא שזה יקרה - .
אין לי מושג מה יהיה איתי, אני מתחילה להסתכל על כולם מנקודת מבט פחות ביקורתית למרות שהיא נראית לי אפילו יותר, אבל אני פשוט יודעת, שאני מחכה ומחפשת ואל מוצאת משהו, אני פשוט מרגישה אבודה.
לפעמים אני חושבת שזה בגלל הספר, ושאני סתם דקדקנית לפרטים קטנים- אבל זה לא ככה. זה משהו שתמיד נמצא אצלי, לא יכולה לדבר על זה ויש לי מזל שסת"א לא קוראים פה כי הם היו אולי שואלים שאלות...
אני לא יודעת עד כמה אני מרגישה בטוחה פה, ולא פגיעה, אני מרגישה כל דקה שבא לי לבכות אז אני מונעת מעצמי לחשוב על דברים כאלה...
אולי אני סתם מחפשת תשומת לב, מחשבת מי ישים לב ואיך למנוע מזה לקרות, למרות שאני יודעת שבסוף יראו שמשהו אצלי לא בסדר. אני לא חולה, לא כלום, אין לי הפרעות כלשהן- ואולי ה'נורמאליות' הזאת זה מה שגורם לי לחפש משהו אחר.
אבל כן קורים לי דברים, אני מרגישה מוזר, אני עושה דברים מוזרים, שהם פשוט לא יכולים להבין... אף אחד, לא המשפחה ולא הם ולא אף אחד. לא את החלומות שלי ומה שיהיה, אני לא מצליחה למצוא משהו שאעשה שיגרום לי באמת לסיפוק, שייתן לי את כל מה שאני צריכה - רוצה - .
ואני צריכה משהו... מישהו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
reniXD