האמת היא שלא הפנמתי.
למרות שהיינו אתמול בבית חנה סנש (מקום שכבר הייתי בו בעבר, רצוי לציין), טיילנו והיינו מאוד עייפים,
ובסוף הגענו לעצרת בבית לוחמי הגטאות והסתובבנו שם בערך שעה וחצי-שעתיים ואכלנו גלידה-
גם לגבי היה יום הולדת, אז כל העסק הזה היה פשוט... כיף.
אפילו בטקס, כשחשבתי שיהיה טקס טוב ומרגש, היה סתם... טקס.
לא יותר מטקסטים וכמה שירים וריקוד אחד.
הדבר הכי מרגש שקרה היה כשחיילי חייל הים הלכו עם הלפידים או עם דגלי ארץ ישראל, וכשמישהי מהנוע"ל שרה שיר והיה מין ריקוד-שיר כזה עם נוע"לניקים, שמו"צניקים ובני עקיבא. בכלל, די התלהבתי שהנוע"ל לקח חלק מאוד חשוב וגדול מהעצרת הזאת, כמו שצריך.
אבל עדיין... אני חושבת שבכיתה ה', כשאנחנו עשינו טקס שאומנם חזר על עצמו כמה שנים ברציפות, עשינו אותו הרבה יותר מרגש, וזו לא רק היתה העובדה שאנחנו עשינו את הטקס, ועוד בגיל כל כך צעיר- פשוט יש דברים שמגיעים אליך במקומות הכי לא צפויים.
כמו העובדה שרק בדרך חזרה הביתה, באוטובוס, כשכולם צורחים ב11 בלילה ואני נאבקת בשינה ושומעת מוזיקה, רק אז נהייתי עצובה, ועוד מסיבה כל כך לא קשורה ליום השואה. פשוט התחלית לחשוב "מה היה קורה אם?", וזה היה כל כך קשה לי...
תמיד חלמתי להתאהב במישהו, מישהו שיהיה בשבילי אהבה, לא חברות ואפילו לא קשר חברותשלתי ניתן להפרדה כמו שיש לי עם סת"א.
אני מדברת על אהבה, במובן הכי אדיוטי של זה- פשוט ככה.
ואז יקרה לו משהו, וזאת תהיה מן טרגדיה כזאת...
אני יודעת שזאת מחשבה כזאת מגעילה, רעה, אולי... לא יודעת, משהו שהעציב אותי בשנייה שחשבתי עליו.
וחשבתי שאם היה וקרה משהו לבנאדם הזה, בטח הייתי עצובה, אבל עדיין היו לי החברים שלי והמשפחה שלי כדי שיחזיקו אותי.
ואז חשבתי- שאני ממציאה בנאדם בשביל לאבד אותו, בשביל "לסבול", אבל זה לגמרי לא אמיתי, כי הרגשתי שגם אם הייתי מאבדת אותו הכל היה בסדר אח"כ- ז"א שהייתי מאוד עצובה ומדוכאת אבל חברים שלי והמשפחה היו מעודיים אותי.
ואז חשבתי על האנשים שבאמת חשובים לי, מהמשפחה והחברים, כאלה שאני לא צריכה להמציא ולהמציא קשר איתם- ואז הבנתי, שבתכל'ס, לא הייתי יכולה לבד.
לא הייתי יכולה אם היה קורה לאחד מהם משהו. הדמעות כבר עמדו לי בעיניים, שם, באוטובוס, כשחשבתי על חוסר התפקוד שהייתי חווה אם דבר כזה היה קורה.
ואז הבנתי, בעצם, מה קרה להם, שם. לפחות קצץ- הפנמתי, שלצורך העניין, היה בנאדם, וכל המשפחה שלו והחברים שלו מתו בלא עוול בכפם (אשכרה), והבנאדם הזה הוא אני, ואני יודעת שאם הייתי מאבדת או שהיה קורה משהו לבנאדם אחד שקרוב אליי הייתי מתמוטטת, אז "מה היה קורה אם" אלו היו כל האנשים שהכרתי אי פעם?
והבנתי כמה אני אוהבת אותם, וכמה מזל יש לי שלא הייתי שם, שלא חוויתי את זה...
ולחשוב שלהמציא בנאדם זה קטסטרופה בשבילי ולאבד אותו זה אפילו עוד יותר, כי אני מרגישה רע אם זה-
זה הרי לא יהיה סתם בנאדם. זה יהיה בנאדם ברמת חשביות כמו רמת החשביותש ל החברים שלי והמשפחה שלי.
או בקיצור- התמוטטות טואלית אם משהו היה קורה לו.
ולכן, אולי אחרי הכל יצא לי קצת לחשוב על זה... ולהפנים, אפילו קצת, ש 6 מיליון לא חזרו משם.
6 מיליון סת"אים לא חזרו משם, וניצולים שחזרו... איך התייחסו אליהם אח"כ במדינה, איך לא עוזרים להם-
הם פאקינג איבדו סת"א, אם אפשר לא לעזור לבנאדם כזה, זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות.
לחשוב שלכל הניצולים האלה, שעכשיו נשארו בערך 1000 מהם... לכולם היו סת"אים ומשפחות,
ומהם לא נשאר להם כלום, הם היו צריכים להתחיל את החיים שלהם מחדש.
אני לא בטוחה שהייתי מצליחה להחיות את החיים שלי אחרי דבר כזה.
הם באמת היו גיבורים, הניצולים וכל ששת המיליון שנרצחו שם שאכזריות.
לשרוד את זה ואחרי זה לשרוד את העובדה שנשארת לבד- אסור לשכוח כאלה דברים, פשוט אסור. פשוט אסור שזה יקרה עוד פעם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
reniXD