אני חיה את העתיד ואת העבר, תמיד.
תמיד אני רבה אם עצמי אם עשיתי משהו לא טוב, אולי טעיתי, אולי לא, איזה כיף היה אז, לא- בעצם, אז היה באסה... ואז הכרתי אותה ופגשתי אותו ונמאס לי כבר לחיות על דברים שקרו וכל הזמן לחשוב על זה!
על אם אני חשובה לאנשים ועד כמה ולמה בכלל זה קורה לי ולמה זה קורה לי ולמה זה מגיע לי וזה לא פייר ולמה ולמה ולמה וככה.
ונמאס לי להילחץ מה יקרה, והיו לי שיחות כאלה עם המון אנשים- עם תמיר, עם סבט, לפני המון זמן עם בת דודה שלי, עם אמא שלי, עם המון אנשים, ואני כל הזמן נלחצת כשאני חושבת על זה, כאילו- רציני, לפעמים אני נכנסת למן טראנס כזה, כאילו אני ישות שנמצאת בתוך גוף של בנאדם שהוא אני, כמו אני שכותבת את הפוסט הזה עכשיו, ואני בכלל ישות בתוכה וזה כאילו משהו ממש מלחיץ אבל גם ממש מגניב, ובכל פעם שזה קורה אני מנסה להאריך את זה, כי זה כאילו שאני מגלה ושאני עומדת לגלות משהו ממש חשוב.
אבל הקטע, שכשזה לא ככה, אני נלחצת ממשהו כל כך רחוק כל כך סתם...
אמא שלי אומרת שמתישהו מאבדים את הפחד הזה.
ואני לא מבינה איך? איך אפשר לא לרצות להמשיך את זה, לא לרצות לחיות?
ומה זה בכלל שום דבר?
אז זהו, שנמאס לי לחשוב על זה, ובכללי על דברים שיקרו-
מה יקרה כשאני אקבל תעודת סוף סמסטר, מה יקרה במבחן הבא במת'?
מה יקרה כשתגמר השנה, כשייגמרו הלימודים?
מה יקרה כשאני אצטרך לעשות צבא וללכת ללמוד? וכשאני אסע, כמו שתמיד חלמתי?
אני אטייל בעולם ואת מי אני אפגוש ואיך אני אשמור על קשר אם כולם, ומתי אני אבוא לבקר, והאם אני אפגוש אנשים מאוד מסויימים שהיתי רוצה לפגוש, ובאמת-
מה יקרה ואיך לעזאזל אני אמורה להתמודד אם הכל?!
כי בשנייה אחת הכל יכול להיגמר, אני אף פעם לא יכולה לדעת מה יקרה, ובגלל זה נמאס לי לתכנן ולחשוב על זה, כי כמו שאני מכירה ת'צמי, בסוף הכל יהיה אחרת.
יש לי כזה בלאגן בראש ובאמת שכבר אין לי כוח לדבר על זה...
אז אני פשוט אעשה מה שאנ צריכה לעשות, ואני אפסיק לחשוב על זה.
על העבר ועל העתיד.
רק לחיות את ההווה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
reniXD