שאני כותבת שאני כועסת, או שאני מתגעגעת, או שהם איכזבו אותי.
מצד אחד אני נהנית שהם לא נכנסים, כי זה נותן לי יותר חופש... אבל מצד שני, אף פעם לא אמרתי להם לא להיכנס, והם פשוט לא זוכרים שהמקום הזה קיים בכלל.
אני רוצה שהם ייכנסו כי הם לא רואים אותי כל יום, הם אל יודעים מה עובר עליי לפעמים, ואני פשוט לא מסוגלת ללכת אליהם ולהגיד להם.
אני לא יכולה פשוט ללכת אליהם ולבקש שהם יקשיבו, או שהם ינסו לעזור, או שהם סתם ידברו איתי קצת.
ומצד שני אני לא יכולה לצפות שהם סתם ככה ישימו לב שהכל רע...
לפני כמה זמן באמת הרגשתי לא טוב, והם שמו לב. זה תמיד נחמד ששמים לב.
אבל עכשיו התחילו הלימודים, והם כולם בבית ספר אחד, ואני מרגישה כאילו שהם ממש שכחו אותי.
אני יודעת שזה רק בגלל שהתחילה השנה והם עם חברים שהם לא ראו המון זמן, וגם לא יכולתי לראות אותם כי התכוננתי למבחן הדפוק, אבל עד שאני יכולה, מחר המבחן, הם בכלל לא שם?!
הדבר הכי מעצבן בעולם זה להתקשר לאחד החברים הכי טובים שלך אחרי שלא דיברת אותו כמה ימים ולא ראית אותו אפילו יותר ימים, אחרי שעשית אנדנדינו בינו לבין האחרות, והדבר הראשון שהוא אומר לך זה "חכי אני אחזור אלייך" ולא חוזר.
לא רק שזה חתיכת ייבוש לחכות לצלצול ולא להתקשר כדי לא להרגיש קרצייה, זה גם מבאס כי במילא הרגשתי קקה ועד שאני מתקשרת אליו כי מחר המבחן ועכשיו יהיה לי זמן לראות אותם, זה כאילו שהוא נורא עסוק במשהו אחר, לא רק שלא הספקתי להגיד אפילו מילה.
כן, אני יודעת שאני מדברת שטויות כי אני מבואסת מהייבוש ומהמבחן ומהמצב.
אני יודעת שאני סתם במצב רוח רע ולוקחת כל דבר ברצינות.
אני יודעת שהייתי ממש רוצה להיות כל אחד אחר עכשיו, רק לא אני.
אני יודעת שאני בטח אתחרט שכתבתי את הפוסט הזה אחר כך.
אני יודעת שהם לא באמת שכחו ממני, אני יודעת שאכפת להם ממני, אני יודעת שאני סתם פרנואידית מפגרת.
אבל זה לא גורם לי להרגיש יותר טוב.
נ.ב אני כבר מתחרטת שכתבתי את הפוסט הזה, אבל אני אפרסם אותו בכל זאת, כי הוא מאוד רלוונטי ל-לפני שתי דקות.
ובכל אופן, שיר יפה, אף פעם לא חשבתי שהוא הסגנון שלי 0.0
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
reniXD