I solemnly swear that I am up to no good

אני לא באמת רוצה להיות לבד...

אבל אני חושבת שאני צריכה.

אני עייפה מהחזרה המהירה הזאת לבית ספר, מהמבחן המטומטם ביום רביעי, מהלימודים.

אני עצובה ומדוכאת כל הזמן.

אני כועסת על חברים שלי כי אני לא רואה אותם, למרות שזאת לא אשמתם.

אני יודעת טוב מאוד לתת לכל בעיה סיבה- ואני עדיין יודעת שזה לא הכל.

יש עוד הרבה מאחורי זה, ולמרות שאני הכי רוצה שייגמר כבר המבחן הזה, למרות שאני יודעת שאחריו יהיה הרבה יותר טוב...

למרות שאני סתם מתגעגעת לחופש ולחברים שלי, אני רוצה להיות לבד, ולא לעשות כלום.

פשוט לשבת ולבהות בטלוויזיה, או לקרוא ספר מקסימום.

אני רוצה לשבת עם בת דודה שלי איפשהו ולדבר איתה, כי היא מרגיעה אותי.

אבל לא, אני יושבת בבית, שומעת מוזיקה ומתכוננת למבחן דפוק ביום רביעי...

והחגים בכלל לא מעודדים אותי, למען האמת אפילו לא חשבתי עליהם עד עכשיו.

אני לא באמת אשב עם המשפחה, מקסימום אתעודד מהחופש.

כשאני מסתכלת על מה שכתבתי עד עכשיו אני רואה שטויות ולא דברים שבאמת רציתי לכתוב...

לא הדברים שאני באמתב אמת חושבת עליהם, ואני יודעת מה מדכא אותי, אני יודעת מה באמת מעלה לי את הדמעות בעיניים.

ולא, זה לא מבחן מזורגג במתמטיקה.