נסענו אני, תמיר, והפלאפון החדש של תמיר- שפשוט מלא בשירים של בריטני. אני לא מסוגלת לשמוע את בריטני! בת דודה שלי מכורה אליה, וזה פשוט... too much.בכל אופן, זה לא הנושא- העצרת עצמה היתה, ראוי לציין, העצרת היחידה שנשארתי עד סופה.
אני הגעתי בסביבות השעה תשע, אני חושבת, כששמעון פרס דיבר.
פגשנו המון אנשים (שאת רובם לא הכרתי. רק איזה אחד נחמד חבר של סתיו ותמיר, ואת די, ואלינה וחברים של אלינה ותמר ועדן... טוב, אז כן הכרתי חלק), גם מהתנועה (הקבוצה, פלוס קומונרים שהיו בקן, פלוס עוד חבר'ה וגם סתם אנשים תנועתיים, כמו אריה).
מבחינת האנשים שדיברו שם, לא כל כך הבנתי מה הם אמרו, כי לא היינו מי יודע מה קרובים לבמה, אבל כן שעמית ממש בהתחלה את קורין אלעל עם "אנחנו זן נדיר".
בהמשך, התקרבנו יותר, היינו במקום סבבה כזה שיכולנו לראות את המסך עם מי שמופיע, והיה לנו מקום לזוז ולנשום (ואפילו להתיישב על הרצפה בשלב מאוחר יותר), ושם שמענו את נינט שרה את "הללויה" באנגלית, שהיא ביצעה ממש יפה אבל אני עדיין ממש אוהבת את הביצוע שהיה בשרק (רופוס משהו?).
אח"כ קרה הנורא מכל- גילינו שידידה ויטל הוא- חלילה וחס- הומו! טוב, זה לא יפה לכתוב את זה ככה...
האמת שכל עוד הוא יעשה ילדים לא אכפת לי עם מי הוא יהיה, הוא פשוט חייב לשכפל וליצור אנשים מופלאים עם גנים כמו שלו (=
שיר שהיתה איתנו ממש התלהבה (גם אני), אז סתיו לקחה אותה ביד (!) אליו ואמרה לו "היא רוצה חיבוק", והוא נתן לה. יצא מלך.
לא רציתי לצאת סתומה מצד אחד ומצד שני כן רציתי לנצל את המצב, אז פשוט אמרתי לו ש"אנחנו אוהבים אותך" בסגנון כזה של "אנחנו אוהבים אותך בתור בנאדם שיצאת ככה להפגנה כזאת אפילו שטכנית אתה לא מחוץ לארון".
טכנית, זה נכון. אני אפילו לא חשדתי, היום היה היום הראשון ששמעתי על זה. הייתי בהלם.
ת'כלס, זה לא באמת משנה.
מרגלית צנעני נתנה הופעה עם "יום אחד אולי אפרוש כנפיים", ואמיר פיי גוטמן הופיע עם שיר דיבורי מדי לטעמי שבכלל לא התלהבתי ממנו.
בסופו של דבר ההפגנה הגיעה לסיומה ואנחנו דפקנו ריצה לקו 92.
הגעתי הביתה וכאן זה נגמר. בדרך נזכרתי בשריטה להוסיף למאגר השריטות (ובכללי, יש לי המון שריטות על הרגליים מהנעליים הנוראיות האלה), אבל שכחתי אותה.
אם מישהו היה בהפגנה, אני הייתי עם כובע כזה עם אוזניים, מי שראה אותי כנראה יזכור. כובע כזה לא רואים כל יום. באמת.
אני חושבת שהמטרה אולי לא הושגה עדיין במלואה... אבל המטרה של ההפגנה הושגה. הראינו לממשלה שיש תמיכה בזה, וכל נרות הזיכרון שהודלקו... האמת שבהתחלה היה לי עצוב קצת, אחר כך הכל השתנה לאנרגטיות יתר ומשהו בסגנון צרחות וצעקות בכל פעם שמישהו עולה לשיר, פשוט כי נכנסתי למצב רוח הפגנתי.
טוב, נראה לי שאני אסיים להיום, אני ממש רוצה להעלות פוסט על מושאי סגידתי, אבל אני לא יכולה לעשות את זה עכשיו כי השעה מאוחרת ואני גם רוצה שאנשים יספיקו לקרוא את הפוסט הזה קודם.
טוב, אז לילה טוב לכולם, פיס, צ'ימו, וכל דבר נחמד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
reniXD