כאילו שכבר שגרה.
שגרה של חופש, החופש הגדול, שעדיין לא הגיע.
מצאתי עבודה, שכר מינימום, לא קשה מדי, מעסיקים מקסימים (לא אוהבת את המילה הזאת, מקסים).
שבוע הספר זה נחמד והכל, אבל אני בדרך כלל לא קונה ספרים אז אני בטח סתם אסתובב בדוכנים...
חודש גאווה, שבוע גאווה, ביום שישי- מצעד הגאווה בתל אביב.
יהיה נחמד, נראה לי, למרות שכבר היה קטע עם מתי חוזרים ואני בכלל לא יודעת עם אני אשאר למצעד עצמו...
חברים שלי מפונקים מדי. זאת אומרת, מסתמכים על אנשים אחרים, תמיד, במקום על עצמם...
לא תמיד, לא כולם, בדרך כלל אין מישהו ספציפי, זה סתם, ככה, לפעמים.
אני יודעת שגם אני מפונקת, אבל אני בדרך כלל לא מסתמכת על אנשים אחרים שיעשו בשבילי וזה...
אם אני נתקעת- אני מתמודדת עם זה. נתקעתי בסופרלנד- במקום לסמוך על זה שמישהו פשוט יבוא, הלכתי ברגל.
להם זה לא היה קורה... הם היו מתקשרים לאמא או אבא ומתבכיינים להם, אבא שלי אמר שאין לו כוח.
זה לא בהכרח דבר רע, שיש על מי לסמוך, וזה לא בהכרח דבר רע, שאתה סומך בעיקר על עצמך.
אחרי הכל, אתה צריך לדעת להסתדר לבד, וגם לדעת שלפעמים אם נתקעים אין מה לעשות- מתמודדים ולא תמיד יהיה מי שיבוא לעזור לך.
צריך להימנע מזה בכלל, אבל בעיקרון, אני גם צריכה מישהו לסמוך עליו, שאני אדע שיבוא לעזור לי עם אני אתקע.
עד עכשיו, היה בסדר, כי אם הרגשתי רע והתקשרתי למישהו שיהיה איתי, בדרך כלל לא נשארתי לבד,
אבל שוב, כמו עם הסופרלנד- אני יכולה למצוא את עצמי באותו מצב, וזה מעצבן שאין לי דרך להתמודד עם זה, חוץ מלתכנן הכל לפני ולצפות מה יכול לקרות כדי לא להיתקע. בגלל זה אני תמיד מחפשת שיהיה עוד מישהו, לשאול אותו, כי אנשים אחריםן תמיד נראים לי הרבה יותר בעניינים ממני.
כאילו שאני שומעת הכל אבל בעצםא ני חיה על מאדים ואני לא יודעת אם אני שומעת משהו שהוא נכון או שאני שומעת דברים אחרים בגלל איזושהי תקלה שאני בכלל לא יודעת מהי.
אני בכלל לא סומכת על עצמי, אבל מצד שני אני לא סומכת גם על אנשים אחרים שהרבה דברים. אני בכלל לא מבינה את עצמי =\ -כמו תמיד!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
reniXD