מושפעת מטוויטר לאללה... כבר קשה לי בלי אנגלית.
בכל אופן, לנושא:
המבחנים נגמרו, ואין מאושרת ממני. אשכרה.
אני אמשיך עם הכיתה שנה הבאה, אעשה הכל לפי התכנון...
בגרות מואצת, גם אם אני לא אתקבל למת', בספ' יש אפשרות לשפר ולעלות, או בסוכות.
עובר עלי משהו...
אני כבר לא מכירה ת'צמי.
ממתי אני כותבת ת'צמי? במקום - את עצמי?
נהייתי כזאת, לא יודעת, כל כך חומרנית ומושפעת מהבנות בכיתה...
פעם היתי יותר כיפית, כשאני מחוץ לכיתה אני מרגישה ככה, יורת אני, יותר מה שבא לי להיות, טמבלית או מבואסת או איך שאני וזהו.
הם גם גורמים לי להשתחרר, החברים, זה טוב, כי אני בתקופה קשה של זכרונות כואבים. יותר מדי אפילו.
אפילו דברים שקורים עכשיו, המצב וזה... וזה משחרר אותי.
ובכיתה, ההערות הכי קטנות מוציאות אותי מדעתי, אני חושבת שמונים פעם לפני שאני אומרת משהו.
אם חברים אין ליבעיה כזאת, בדר"כ, אין לי בעיה להוציא את עצמי (באתי לכתוב ת'צמי) מטומטמת, הם יודעים מי אני.
גם בכיתה מכירים אותי, אבל שם זה- אני מנסה להוכיח משהו.
שאני חכמה, שאני צריכה להיות שם, לנסות לא לדבר יותר מדי שטויות, לא... להיראות אחרת לידם.
וזה עוד רק ליד החכמים.
יש כמה, ובהפתעה, אילו שהכי חשבתי שיהיו, שקל לי איתם, קל לי בחברתם, כיף לי.
ובכל זאת, אלו שהם החברים הכי טובים שלי שם, קשה לי איתם...
הם מעולם אחר, עכשיו אני באמת מבינה את זה.
הדברים שהם אומרים ,התגובות שלהם, הלבטים שלהם... אני לא שייכת, פשוט לא.
שלא תבינו לא נכון, הם מקבלים אותי ואני אותם, זה משהו לא מורגש שנראה לי שרק אני מבינה אותו ושמה לב אליו.
אני באה ממקום כל כך אחר, מנסה להשתלב, ובדרך הביתה, באוטובוס, או ברגל, בדר"כ, ובזמן האחרון, פשוט חושבת פתאום-
זה לא אני. אני לא כזאת. אני לא ככה. ניסיתי לחשוב על כל הדברים שאני שם- וזה פשוט לא אני.
שעה ניסיתי לחשוב מה באמת אני אוהבת, מה באמת מאפיין אותי. גם כשאני מנסה לחשוב על דברים שאני טובה בהם אני לא מוצאת שום דבר שאני יותר טובה בו מאנשים אחרים, ואם כן- אני עדיין לא בשלב שזה הכי טוב אצלי.
יש לי כישורים, אני אומרת את זה לעצמי כל הזמן כי אחרת אני אעבד את זה, אני בן אדם עם הערכה עצמית מאוד נמוכה אז גם כשאני חושבת שאני גרועה במשהו אני אומרת לעצמי שלא, רק כי שמעתי שככה צריך, ואני בכל זאת לא מאמינה לעצמי.
עם החברים, מבחוץ, פתאום הכל יוצא- אני יודעת מה אני אוהבת, לפחות, חלק מזה.
אני לא מפחדת להגיד מה אני חושבת כי לא קוטלים אותי, והחברים שלי כל כך... "תהי מי שאת, תעשי מה שאת אוהבת".
בכיתה קוטלים, המון, כן מקבלים, אבל קוטלים את הדעות שלי, או אפילו הדברים הכי קטנים.
אם חברים יורדים עלי בצחוק- זה נחמד, לא אכפת לי, באמת.
בכיתה, אפילו המילה הכי קטנה, גם אם היא בצחוק, היא רצינית. כל דבר רציני.
זה נשמע כאילו הכיתה שלי זה חרא מקום. זה לא. זה מקום כיפי, רוב הזמן, באמת, לא רע לי שם.
לא... לא כל כך.
ובכל אופן, זה מתאים לאנשים אחרים, אולי, לא לי. ועדיין... נראה לי (עמדתי לכתוב נראלי... לא לא לא) שהגיע הזמן לעמוד על שלי שם...
גם אם אני ארגיש רע אח"כ, זה שווה שאני אעשה את זה... כי זאת אני, וזה מה יש.
This is real, this is me
Now I've found, who I am
There's no way to hold it in
No more hiding who I want to be
This is me
*אני יודעת, המילים של השיר זה משיר די דבילי, אבל זה פשוט כל כך קשור לפוסט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
reniXD