מוזר שזאת בעצם היתה תקופה.
ועוד אחת התקופות המצחיקות והכיפיות, המוזרות, ומצד שני, אולי הנורמאליות, כי דווקא אז הרגשתי הכי פחות אני שאפשר.
כמובן, חוץ מכשהייתי עם החברים הטובים באמת...
החזקתי את הבלוג הזה עם פוסטים חסרי טעם בתכלית, כל כך "מה אני עושה, אעשה, ועשיתי" כאלה, שאפילו אל היה טעם לקרוא.
אפילו ביום השואה הייתי בטוחה שזה מה שיהיה בסוף, אבל בסוף היתה לי התפרצות מילים קטנה שעלתה לכאן.
לעומת זאת, ביום הזיכרון היה פוסט די דבילי...
בכלל, אני שונאת לכתוב ככה, רק בגלל ש'חובתי לכתוב', זה כאילו רק בשביל להעלות עוד פוסט.
כל פעם כשבאתי לכתוב- אמרתי לעצמי לעצור, לחכות שבאמת יהיה לי מה לכתוב. לא משהו שקרה- דברים יותר לא נראים, כמו רגשות וכ'ו.
ועכשיו, סוף סוף, זה נגמר.
סוף סוף אני כותבת כי אני באמת לא רוצה,לא כי אני צריכה. רציתי לכתוב על כל הבעיות שהיו בביה"ס, אם לעבור או לא וכל זה, אבל זה כלכך כמו מה שהיה שעכשיו זה כבר לא באמת משנה לי, ובכלל.
נראה לי שאחרי התקופה הזאת הבנתי יותר כמה שזה נחדמ לי סתם לשבת ולכתוב.
סוף סוף חזרתי לנורמאליות, לא לנורמאליות רגילה- לנורמאליות שלי, למוזרות.
הייתי כל כך סתם במשך התקופה הזאת, רק עם חברים טובים הרגשתי שבאמת כיף לי, וחוץ מזה שבכלל לא התעסקתי בזה.
ועכשיו יותר טוב לי, ברצינות.
כאילו ש... משהו השתחרר. יצא הפקק שחסם אותי, השתחררתי לגמרי. וסוףסוף אני יכולה להנות מדברים שהייתי עושה המון בעבר, קריאה מרובה (לשבת איזה ארבע שעות רצוץ על הכוסא עם ספר טוב וכל חצי שעה להכין נס קפה\ שוקו\ תה עם חלב\ תה בלי חלב + הפסקות שירותים), שמיעת מוזיקה (למרות שזה אף פעם לא באמת הפסיק), שירה ונגינה, ציור, כתיבה כאן, סתם ללכת ברחוב ולהתיישב על איזה ספסל עם ספרנחמד, אפילו בשמש חמימה, סתם כי לא בא לי להיות בבית...
זה כל כך סתמי וכל כך מפוזר וכל כך בא לי, וכל כך אני.
ולא אכפת לי מה אומרים כבר, זה פשוט לא מעסיק אותי, ופתאום יצא לי הפלסתר שחסם את הפה ואני באמת רוצה ויכולה להגיד מה שאני רוצה שישמעו.
פתואם יותר קל לי להביע את עצמי, בכתב ובדיבור.
כזאת תקופה שעברה... ופתאום, הכל באמת יותר טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
reniXD