נתחיל מהנושא הכבד-יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה.
כמו ביום השואה, גם כאן לא קיבלתי את מה שהייתי אמורה לקבל...
או יותר נכון, לא הרגשתי את מה שהייתי אמורה להרגיש.
כשהתחלנו להכין את הטקס היו לי כמה רגעים שלא יכולתי לעצור את עצמי, באמת שהיו לי דמעות בעיניים!
כל המחשבות האלה, כל הנושאים שדיברנו עליהם, וכמובן- כל הזמן לנסות להתרגש ולבכות רק כדי שהטקסט או השיר יצאו יותר טוב...
אפילו כשכן בכיתי זה היה בגלל משהו אחר, ובכלל, לא חשבתי על האנשים שנפלו או נפגעו.
אני באה ממשפחה שחוותה את זה, למרות שאני אישית לא חוויתי את האובדן, אבל זה משהו שהשפיע על החיים שלי בצורה מאוד ברורה,
למרות שרק אני באמת מבינה איך זה השפיע על החיים שלי... לפחות, ככה נראה לי.
בכל אופן- דווקא על זה לא חשבתי.
חשבתי על האנשים שאני אוהבת עכשיו, ואיך הייתי מגיבה אם זה היה קורה להם- בדיוק כמו ביום השואה.
בהתחלה זה באמת גרם לדמעות לעמוד לי בעיניים, אבל אחרי כל החזרות, אחרי שקוראים ושרים את אותם טקסטים ושירים מיליון פעם... זה עבר לי, כבר לא הצלחתי להתרגש מזה, ובכל זאת- ידעתי שמי שישמע את זה מהקהל יתרגש, כי הם לא התכוננו על זה שעות.
וזה באמת היה ככה- כל שיר כל הקהל שר איתנו, הקשיבו לכל טקסט, אשכרה בכו, אשכרה ריגשנו אותם.
זה מה שהכי עשה לי את יום הזיכרון- העובדה שמישהו התרגש ממשהו שאנחנו עשינו.
יום העצמאות, לעומת זאת, היה קטסטרופה.
ביום הזיכרון עצמו לא הלכתי לביה"ס- הלכתי עם התנועה לחלק זרים בכניסה לבית העלמין במסגרת פרוייקט 'זר לנופל'.
בערב- כולם נסעו לרוקעצמאות, וגבי נסעה לאילת. פשוט הלכתי עם אבא שלי, הסתובבתי איתו קצת, וחזרתי הביתה.
באמת שהי משעמם- ולא בגלל אבא או משהו... זה פשוט היה מן יום כזה... יום אחרי אבא לכך אותי לים-
רצינו לראות את המפגן של המטוסים, אבל חיכינו וזה לא היה, אז בסוף הלכנו, כי באמת שכבר הייתי עייפה ורעבה...
כשהגעתי הביתה גם גיליתי למה >>
בקיצור, יום העצמאות היה עלוב, אבל המסיבה ממש לא-
היא התחילה מאוד ריקה, לקח זמן עד שאנשים התחילו לבוא (וגם אז לא כולם באו).
אלו שכן באו התחילו לשחק משהו עם בלון, ורק אחרי שהפיצה הגיעה היה באמת כיף-
ישבנו ואכלנו, פתחנו מתנות (שהיו אלוהיות!), שיחקנו אמת או חובה, והכי מצחיק היה באנדרטה.
באמת שנהניתי, אבל מה שאני לא אעשה בשנה הבאה- אני אזכור להביא סרט או משהו >>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
reniXD