זה נראה כאילו שלא הספקתי כלום, אבל הספקתי המון.
חברים, משפחה, מוזיקה, יצירה, לימודים, תחביבים.
קרו לי הרבה דברים ועשיתי הרבה דברים בעצמי.
לפעמים אני חושבתשלא כאן אני צריכה להיות.
אני יודעת שאחרי ביה"ס וכל זה, אני בטח אהיה במקום אחר.
אבל עכשיו, למרות שאני עם האנשים שאני אוהבת, אני פשוט...
לא מגיעה לשלמות.
זה שאני פרפקציוניסטית, אבל אני פשוט לא שלמה עם עצמי ועם החיים שלי.
והחלק הגרוע הוא שאני לא יכולה לעשות עם זה כלום.
זה ממש לא קשור לחברים שלי, הם מדהימים, חברים הם בעצם משפחה בבחירה,
זה יותר בכיוון של דברים שנכפים עלי- המצב, המשפחה, אפילו הלימודים...
ונמאס להגיד לעצמי- תתמודדי עם זה.
לפעמים אני פשוט לא רוצה להתמודד עם זה.
אני חיה ככה, וזה כואב ומרגיזומדכא, אבל אני מסתדרת עם זה.
ואני גם יודעת שזה מכשל אותי ושאני רגילה לחיות מהמינימום, אז בשבילי-
זה ללמוד להעריך דברים באופן כל-כך אחר.
את האנשים שבחיים שלי, שגורמים לי לחייך.
את הנעל הממותגת ההיא שמצאתי במחיר מבצע.
את השיר ההוא שהוציא אותי מהדיכאון והבכי בפעם שעברה.
הכל. לומדים להעריך הכל.
בכלל זה, אני מעריכה את החיים שלי, כי יש לי מזל שיש לי אותם.
הכל יכול להשתנות בשניה אצלי, ולמרות שמנסים- ת'כלס, אני חיה בהרגשה שכל דקה החיים שלי יכולים להתהפך (כמו מקרה המכתב).
בגלל זה, אני מעריכה את השנה הזאת מאוד, כי למרות שעברו עלי המון דברים רעים השנה, גם היה טוב, לפעמים.
החמש דקות האלה של מנוחה, זה אולי לא מספיק, אבל זה מפקח, לעולם האמיתי, שלא הכל נורא, שלא הכל ייגמר רע.
וזה נחמד לקחת את ההפסקה הזאת, גם אם זה רק פעם בשבוע.
ראיתי את הסרטון בבלוג של מקפליי בישרא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
reniXD