אני מתגעגעת אליה...
זה אפילו לא קרה עדיין, ואני כבר מתגעגעת אליה.
אני- אני פסימית, בעניין הזה.
אני כאילו יודעת שזה עומד לקרות, זה היה לי ברור מההתחלה.
מהרגע שאמרו לי: "יש לה כאבי קטן רציניים, היא הלכה לרופא," ידעתי.
וכעכשיו, אני מרגישה כל-כך אנוכית ומטומטמת...
כבר ראיתי במצב מוזר, שונה, בבית החולים, וזה לא נורמאלי.
אחרי זה ראיתי אותה בבית, היא כבר נראתה יותר טוב...
אבל, אבל אני לא יודעת, את מי לשאול, מה לעשות, כי אף אחד לא יודע.
אני מפחדת בכלל לדבר על זה עם מישהו מהמשפחה, אני מפחדת ממה שיגידו לי.
"זה החמיר," וכל זה... אני מפחדת שיגידו לי את זה, שזה החמיר, אני מתכוונת.
למרות שת'כלס, אני יודעת כבר מה עומד לקרות...
וזה משגע אותי.
אני רוצה ללכת לראות אותה, אני רוצה להספיק, לפי ש-
אבל אני לא.
כמה אנוכי מצדי, כמה שאני מטומטמת...
למרות ש, הה, כאילו שאני לא יודעת שהיא לא רוצה שייראו אותה ככה, לא, לא ככה.
ובכל זאת, למה אני צריכה להתייחס לזה?
אם הייתי יכולה ללכת אליה מתי שבא לי, כבר הייתי מתנחלתאצלה או מנסה לעזור או משהו... לא אכפת לי לראות אותה ככה, לא אכפת לי.
ומצד שניף זה כל-כך מציק לי שאולי אני אזכור אותה ככה, אומללה וכואבת, במקום שמחה, חיה.
זה משע אותי.
זה משגע אותי שאני יודעת, שכולם יודעים, אפילו היא יודעת.
זה משגע אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
reniXD