| 6/2008
 וכמה את יפה כשאת מתרגשת. יש תמונות דה פזלוצ'קה.
יומולדת.
היה טוב וטוב שהיה. וטוב שנגמר כבר.
עבודה עברית.
היה טו-אוב.
תמונות?
חח טוב.
^ נחתך מהתמונה המקורית מעבודה עברית:
שלום ושלמה אהובייייי3333> Best CD EVER!!!!
ילדת יומולדת אקראית ובלונים.
עם גרופי ושני, בביצפר ביומולדת.
 
קאנט הלפ איט דוד, איי הארט אן וואיי.
קולדפליי צ'יק.
שבוע מהמם.
אללה עפתי,
יש דה הילס,
הפנטזיה הזו על החיים שלא יהיו לי.
עם יד על הלב אני מוכן להודות שכשפגשתי אותה בפעם הראשונה הייתי מופתע.
ממש אבל..
אני לא בטוח בדיוק ממה, אבל היא מהסוג האנשים שחשבת שהם לא קיימים יותר,
מסוג הבנות של קיימות יותר.
יש בה משהו שאין באף אחת אחרת והופתעתי איך אף אחד אחר לפני לא ראה את זה.
היא כל כך אמיתית, כל כך ריאלית,
מאלה שחיות את הרגע והמקום שהן נמצאות בו,
מאלה שאתה רואה את כל האהבה והתשוקה שלהן לחיים בחיוך אחד,
היא מחייכת הרבה. בצדק.
כל כך הרבה חברים וכולם אוהבים אותה ועומדים לצידה,
אם היא לא הייתה משהו מיוחד לא היו לה כלכך הרבה חברים, כל כך הרבה אהבה.
כשאני יושב ומדבר איתה אני המום.
אינטליגנציה נטו.
אני יכול לשבת ולהקשיב לה שעות, היא יודעת לנתח בדיוק כל מצב,
יודעת להתנהג בדיוק כמו שצריך בכל סיטואציה.
מאיפה היא יודעת את כל זה?
סה"כ ילדה בת 17. ילדה!
ילדה בת 17,
איזה בטחון יש לה.
ראיתי בעיניים את הבטחון שלה, בתנועות הגוף שלה,
המיוחדת שלי.
יש לה בטחון כזה,
בטחון כזה שבונים מהרבה חתיכות שבורות של עצמך,
בטחון כזה שבונים עם הרבה כאב ועלבון..
וכאב לי עליה.
ילדה בת 17,
מעניין מה היא כבר עברה,
מעניין מה היא כבר עברה שהיא כל כך חזקה.
כעסתי,
למה שמישהו יירצה לפגוע בה.
ישבתי ודברתי איתה,
התעניינתי למה היא תפסה מרחק רגשי מבנים.
היא הסבירה לי בדיוק, איזו חוכמה רגשית יש לה,
היא הסבירה לי שהיא מאמינה שבגלל שאבא שלה לא דאג לה כילדה,
לא אהב אותה מספיק, היא מרגישה שהיא לא יכולה לסמוך עלינו, על בנים, גברים,
בגלל שהגבר היחיד בחייה שהיה אמור לאהוב אותה אהבה עיוורת בחר לזלזל בה,
איזו חוכמה רגשית יש לה, כמו פסיכולוגית היא עלתה על זה.
היה עצוב לי לשמוע את זה,
לא כי ידעתי שאין לי סכוי,
אלא כי ראיתי שהיא פגועה, ראיתי שהיא כל כך פגועה מתחת לכל השכבות הקשות.
רציתי להתנצל בפניה בשם כולנו, אבל זה נשמע לי טיפשי,
היא כל כך חכמה, לא רציתי שהיא תחשוב שאני טיפש,
רציתי להאמין שיש לי סיכוי קטן,
למרות שראיתי שלא.
בחיוך שלה, בתנועות הגוף, בעיניים שלה,
ראיתי את האושר שלה של הילדה שיש לה הכל- נסדק.
אבל ידעתי שהיא תהייה בסדר.
מאז עברו כמה וכמה שנים,
הילדה המיוחדת שלי בטח כבר לא בת 17 כמו שאני כבר לא בן 17.
היו לה חברים, לא אהבתי אותם,
הם היו כלבים אחד אחד, כל כך פחדתי שמישהו מהם ייפגע בה,
אבל היא נשארה חזקה, המיוחדת הזו.
כאב לי לראות אותה עם אחרים.
היא עשתה צבא כמו גדולה, קבלה ג'וב מיוחד למרות הפרופיל הנמוך,
אחח כמה היא בכתה בגלל הפרופיל הנמוך.
היא סיימה צבא בגאווה, היא נסעה לטייל בחו"ל, בארץ מיוחדת.
זאת אומרת, נסענו יחד לטייל בחו"ל,
אני והילדה המיוחדת שלי.
הסתכלתי עליה במטוס, בזמן שהיא הייתה ישנה,
גדלה לה, הילדה המיוחדת שלי, כבר לא ילדה בעצם, כבר לא בת 17,
הסתכלתי עליה, ישנה,
ללא חיוך, ללא עיניים פקוחות, ללא תנועות גוף,
היא הייתה עדיין כל מה שהכרתי,
זה משהו שבא מתוכה,
לא מהחיוך, ממבט העיניים או מתנועות הגוף.
שחינו יחד בנהרות, קטפנו יחד פולי קקאו, טפסנו על הרים,
טיילנו בעמקים,
באחד העמקים שליד האכסנייה ספרתי לה שאני אוהב אותה..
היא בכתה וכעסה עליי, שאלה מאיפה הבאתי את זה.
אמרתי לה שמהלב שלי,
שתמיד אהבתי אותה, מהפעם הראשונה שפגשתי אותה,
מהפעם שהבנתי שאין לי סכוי, אבל לא יכלתי לתת לה ללכת מחיי,
אז הדחקתי, 'אבל אני לא יכול יותר, אני אוהב אותך' אמרתי לה.
היא הנידה את ראשה ובכתה, כל כך חזק.
כעסתי על עצמי. יכול להיות שפגעתי בה יותר מכולם?
הילדה שלי בוכה מולי, כל כך חזק, בפעם הראשונה שהיא בוכה מולי,
וזה בגללי.
אלי, מה עשיתי?
עדיין ידעתי שאין לי סכוי.
ספרתי לילדה המיוחדת שלי כמה אני אוהב אותה,
היא ידעה, כפי שתארתי לעצמי, שעם הרגשות שלי עדיף לנו בנפרד,
והיא רצה רחוק, רחוק ממני, רחוק מהסלע עליו ישבנו, הסלע שעליו אמרתי לה
שאני אוהב אותה.
ראיתי אותה רצה, עוצרת וממשיכה בהליכה, הידיים נגבו את הדמעות, לא פספסתי את זה.
הבנתי שאבדתי את הילדה המיוחדת שלי,
את אהובתי.
את הטיול המשכנו בנפרד,
הוא כבר לא היה כזה מיוחד.
חזרתי בסוף לארץ,
ההורים החצי מיוחדים של הילדה המיוחדת שלי אמרו שהיא עוד לא חזרה,
אמרו לי שהיא בקשה למסור לי שהיא מצטערת.
שנים לא ראיתי את הילדה המיוחדת שלי,
פגשתי נשים, התארסתי אפילו בגיל מאוד צעיר אבל בטלתי את השטות הזו.
לפני חצי שנה, ביום בהיר אחד טיילתי לי ברחובות העיר.
ואז נעצרתי. נאלמתי דום.
הייתי בן 26 וקצת, גם הבחורה שמולי.
הבחורה המיוחדת שלי.
כמה שנים לא נפגנשו? 5, 6 שנים.
ואוו. כמה שהיא יפה,
כל החכמה הרגשית והאינטיליגנציה שאי פעם הכרתי או ידעתי.. מולי.
בילדה המיוחדת שלי, זתומרת, הבחורה המיוחדת. לא שלי.
אחרי כמה שניות של קפאון התחבקנו ומחיתי דמעה בלי שהיא תשים לב, ממש התרגשתי.
התרגשתי בכל רמ"ח אבריי.
הלכנו לשבת איפשהו, שתינו קפה, היא רצתה להגיד משהו בקשר למה שקרה בארץ המיוחדת,
עצרתי אותה, אמרתי לה שחבל לדבר על העבר,
רציתי לחיות את הרגע, בדיוק כמו שלמדתי ממנה.
במשך החצי שנה הזו, מאותו יום שנפגשנו בעיר ועד היום אני רק מבין יותר ויותר כמה אני אוהב אותה,
מעבר לזה,
כמה היא אוהבת אותי.
כן, אני כל כך בטוח בזה.
היא אוהבת אותי, פצחתי את תיבת פנדורה, גרמתי לבחורה הכי קשה והכי אנטי רגשות לגברים לחוש אהבה,
וזה עשה אותי מאושר, ראיתי כמה היא מאושרת וגם זה עשה אותי מאושר.
מחר אנחנו נוסעים ללונה פארק,
כי היא אמרה לי שהיא רוצה, אז החלטתי לקחת אותה בהפתעה ללונה פארק,
לא מת על רכבות הרים.
אבל יהיה כיף,
אני והילדה המיוחדת שלי.
ושאר העולם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
