^שוגסה עם סוכריות קופצות^

אבל במילא אף אחד לא קורא..

משעמם לי…….

אולי תבוא לי מוזה בזמן שאני כותבת את השורות האלו, אבל כלום לא קורה.. תקוות שווא..

מה רע לי בחיים?

יש לי שני הורים אוהבים

ציונים טובים

הולך לי טוב במחול..

אמנם אח שלי בחו"ל לחצי שנה, אבל כל עוד הוא נהנה מהחיים ולי יש שני חדרים, מה אכפת לי?

הלהקה שאני הכי אוהבת בעולם, הלהקה שהכי "מבינה אותי" אולי תבוא לכאן בעתיד הקרוב..

ווואי.. אם הם רק יבואו… לבכות, אני אבכה כמו תינוקת… לא אכפת לי כמה אני אדחס וכמה אני אסבול, אני אהיה בהופעה.. להיות הכי קרובה שאני יכולה לאנשים המדהימים האלו, ששינו לי קצת את תפיסת העולם, שהמוזיקה שלהם עושה לי הכי טוב על הלב.. שבזכותם גיליתי מה אני אוהבת…

כל מילה, כל תו, כל צליל מהשירים שלהם יכול לשנות לי את היום ואת המצב רוח [לטוב או לרע]..

זה יכול להכניס אותי למצב עמוק עמוק עמוק של פילוסופיה, שאני אבהה ולא אהיה קשורה לעולם ברגע שאני שומעת שירים שלהם… פשוט משהו אחר..

כל תגובה רעה עליהם באינטרנט או משהו רע שחברה שלי אומרת עליהם יכול לעצבן אותי ברמות שלא יתוארו... למה מה?! את יודעת מה זאת מוזיקה טובה?! עלק רגאי ושאר הזונות שחושבות שהן זמרות זאת מוזיקה טובה..

וכל אחד שחושב שהם לא רוק.. מה אכפת לי אם זה רוק, פופ או קלאסי, העיקר שהמוזיקה טובה, לא הסוג שהמוזיקה משתייכת אליה.. כל עוד כיף לי לשמוע את המוזיקה מה אכפת לי אם זה מטאל, אימו או כל שאר הסוגים?!

יכול להיות שאני קצת יותר מדי מתנתקת מהעולם בגלל המוזיקה שאני שומעת?

אני לא חושבת.. אפילו להפך.. מצאתי לי משהו שאני אוהבת, שקצת יכנס לי חידוש וגיוון בחיים, וקצת יותר נושאי שיחה וחפירות עם חברות [למרות שהן לא אוהבות את זה]..

אבל אמא לא מתה על הלהקה.. הבת המושלמת שלה שומעת "שירים לא רגילים?" אוי ואבוי.. תכף היא תלבש שחור ותחתוך ורידים.. אבל מה אכפת לי? אולי ההנאה והאהבה ללהקה מתחזקת מעט בגלל שזה מדאיג אותה.. נמאס לי להיות הילדה המושלמת שלה.. שתדע שאני רוצה להגיע להישגים, אבל אני גם נערה ומותר לי להבריז, לקבל הפרעות ולא לקבל 100 בכל מבחן.. מותר לי גם..

וואו.. השנה הזאת בהחלט לימדה אותה שאני גם בן אדם.. מסכנה.. מה שעבר עליה השנה.. שתהיה לי בריאה, איך היא החזיקה מעמד? אני לא הייתי שורדת את כל מה שהיא עברה..

אז למה אני עושה לה את זה? למה להכניס לה עוד צרות לחיים? אולי צומי? זאת בהחלט אפשרות [למרות שבזמן האחרון אני רוצה כמה שפחות להיות צומי.. פשוט להיות מרוחקת מכולם]

כמה שהיא אוהבת אותי.. אני לא רוצה להדאיג אותה, אבל מה לעשות שזה מה שאני אוהבת? [על המוזיקה אני מדברת, לא על להדאיג אותה!]...

אולי אני גם עושה סתם דרמה... אולי היא בעצם לא מודאגת.. אולי זה מין הפוך על הפוך כזה שאני בעצם מודאגת מזה שהיא דואגת.. בלאגן..

כאילו... היא מנסה להיות לארג'ית איתי ולהיות חמודה, אבל אפשר לראות שבתוך תוכה היא מתה לצאת עלי: "אין סיכוי שבחיים אני נותנת לך ללכת למופע של הפריקים האלו!!!" אפשר לראות.. את זה אני לא ממציאה...

אבל.. בנושא הלימודים.. אני לא עושה דווקא, באמת פשוט אין לי כוח לשבת מול המחברת.. אין.. אני היפר איך שאני מתיישבת מול המחברת [ובהחלט אפשר לראות את זה בציונים שהתדרדרו בצורה זוועתית בהשוואה למה שהיה לי פעם, בשבילי 70 במבחן במתמטיקה זה ממש לא מספיק] וזה לא בגלל הלהקה.. זה התחיל לפני, הלהקה פשוט, איך נגיד.. העצימה את זה...

נראה לי שאני סתם דרמה קווין שמחפשת צרות בחיים, כמו אלו שכולם מדברים עליהן שמנסות להיות פריקיות מסכנות שבעצם יש להן הכל [במקרה שלי הכל חוץ מכסף]...

אבל אני לא פריקית ולהפוך לפריקית זאת גם לא שאיפת החיים שלי, פשוט אני אוהבת מוזיקה אחרת, ושמה יותר עיפרון בעיניים [בלי קשר לפריקית או לא, זה פשוט מדגיש לי אותן בטירוף]

אין לי מושג איך לסיים את הקטע הזה.. כל מה שאני מרגישה מתומצת פה בצורה הכי מתומצתת [כי כואב לי הגב בשביל לשבת פה לכתוב את החפירה האמיתית {מה שיש כאן זה כלום בשבילי בעניין חפירות}]

אז זהו... אין לי אינטרנט עכשיו [אני כתבתי את הקטע הזה בבית של סבתא שלי בוורד במחשב נייד של אבא] ככה שסביר להניח שעכשיו אני אלך לראות טלוויזיה או... לא יודעת.. לראות טלוויזיה.. [למרות שכיף לי כ"כ להקליד בלפטופ..]

בייייייי

[וואי, אני יודעת שמישהו יקרא את זה בגלל שאני אשכח את זה על הדיסק און קי... פאק.. אני מכירה את עצמי... עוד שנה אני אמצא את זה..]