מאז שדיברנו בפעם האחרונה עברו עליי המון דברים, חלקם טובים וחלקם רעים. בתוכם, תתפלאי - גם עברו מחשבות על מה שהיה, ודווקא על המחשבות האלו אני רוצה לספר לך.
בחודשיים הראשונים אחרי אותו לילה, הייתה לי מין רוויה ממך. באותה תקופה גם התקרבתי אל עדי, אבל לא על זה אני רוצה לדבר. כשאני אומר רוויה - אני מתכוון לכך שדיי הספיק לי ממך, ואני יכול להגיד גם שאני לא זוכר שהתגעגעתי כ"כ. העובדה שיצאת מהחיים שלי ושעכשיו אני פותח דף חדש דיי קרצה לי, כי להמשיך ולסבול לא היה טוב בשביל שנינו.
פתאום התחלתי להתגעגע. את יודעת, קצת קשה שלא להתגעגע לאדם שהיית איתו 7 חודשים בקשר יומיומי אינטנסיבי, גם אם הרגשות כבר לא מה שהיו. חזרתי להתעדכן במה שקורה בחיים שלך דרך הבלוג (בהקפדה יתרה שלא להופיע אצלך במבקרים) ודרך מעגל החברים שלך (שכלל בעיקר רק את אדי וצליל), את יודעת - אני דאגן כזה. היה לי נורא חשוב לראות איך את מתגברת ומתחדשת לאט לאט בחיים שלא כוללים אותי כאדם שאותו את אוהבת. כמה שסבלתי בקשר שלנו, וכמה שכעסתי על הדברים שעשית - בחיים לא הפסקתי לדאוג לך.
והגיעה תקופה של זעם. לא סתם כעס והתמרמרות על זה שאת לא שמה עליי זין, עכשיו כשאנחנו לא בקשר יותר - זעם, על העובדה שאחרי כל מה שהעברת אותי, אחרי כל התקופה שאחרי הפרידה, אחרי הלילה ההוא, אחרי כל הדאגה לכל צעד שלך, אחרי שהתגברת עליי והמשכת הלאה וגם מצאת לעצמך מישהו נחמד - אחרי כל אלה, לא יכולת לשלוח הודעה ולהגיד "תראה - התגברתי. אני אדם חדש.", לספר לי כל מה שעברת עד אותה נקודה - גם אם לא בשביל לחזור לקשר, גם בשביל סתם שיחת סגירת מעגל. זעמתי כ"כ, כי לדעתי - זה היה המעט שהיית צריכה לעשות אחרי הכול, ואפילו את זה לא יכולת לעשות.
עכשיו הכול בעיקר הרהורים על מה שהיה, מדי פעם נצבט איזה עצב איפשהו כשאני רואה איזו תמונה בפייסבוק או משהו, אבל בעיקר רצון להגיד לך הכול, לסגור מעגל.
זכרונות מהקשר תמיד יהיו לי - השיחה הראשונה במסנג'ר, הפגישה הראשונה בפארק החבלים, הלילה הגשום שאחרי המסיבה בריימנס, אותו יום חמישי מאחורי מרכז ברוך, הפגישות המצחיקות עם כריס קרוקר, השתיקות הארוכות. אי אפשר להגיד שמחקתי את כולם מהראש כשהתחלתי לצאת עם עדי, כי אחרי הכול - גם אם נורא נרצה, אי אפשר למחוק זכרונות. בסה"כ, אנחנו לא מוחקים זכרונות, אלא יוצרים חדשים שדוחקים אותם מאחור. דיי עצוב היה לי שכתבת שלא נשארו לך שום זכרונות טובים מהתקופה ההיא, אלא רק ה"תתאפסי על עצמך, תפסיקי להתנהג כמו ילדה קטנה" של אותו הלילה, שכנראה נתפס על ידיך כעלבונות וזלזול משווע במי שהיית אז, למרות ששוב - המשפטים האלו באו ממקום של דאגה טהורה.
כ"כ הייתי רוצה לספר לך על הכול, כל מה שעובר עליי. אולי הספקת לשכוח - אבל לא היה דבר שקרה בחיים שלי ולא ידעת ממנו, לא הרגשתי שום דבר שלא סיפרתי לך עליו. כ"כ הייתי רוצה לספר על הפחד מהצבא והמיונים המשוגעים שהביאו איתם שמחות ואכזבות כאחד, על החיים בבית שמתפרק לאט לאט, על הכלבה שמתה ושאת מקומה כבר תופס עוד כמה ימים גור קטן בשם Ace, על העובדה שזאת ששנאת כ"כ ושניסית להרחיק אותי ממנה - עכשיו היא אפס בשבילי, מאחר וניסתה להפריד ביני ובין עדי, אמרה לה "שהיא לא אוהבת את הקשר שלנו", והתנהגה אליי בגועל נפש. יודעת מה - יותר מהכול, הייתי רוצה לספר לך, בלי שהמצפון ילחץ עליי שאולי תיפגעי, על עדי - אבל שוב, לא ארחיב כאן יותר מדי כי אנחנו מדברים על משהו אחר.
הייתי רוצה לשמוע מה איתך. הפוסטים הדיכאוניים ושוברי הלב שאת מפרסמת לא בדיוק עושים אותי מאושר יותר ממה שהייתי לפני שקראתי אותם ודיי גורמים לי בכל פעם מחדש כמעט ולשלוח הודעה של "ספרי לי" או משהו כזה. על הבנים שהותירו אותך בלי רסיס מהלב אחרי כל אחד, על הלבד שתיארת כ"כ יפה, על הכאב שלא מסכים להרפות.
כבר המון זמן שאני רוצה לכתוב לך על הכול, לדבר איתך על הכול, לסגור איתך הכול, לפתוח דף חדש - לא בהכרח לחזור לקשר, אבל לפתוח דף חדש.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
