היא נלחמה עד הרגע האחרון בוטרינר. הוא נתן לה זריקת הרגעה, ואז השכבנו אותה. הוא התחיל להזריק את חומר ההרדמה, ואני בשלב הזה כבר לא הסתכלתי. אמא שלי ואחותי לא הפסיקו לבכות, אבא שלי עמד למעלה, עצור.
אח"כ התקרבתי אליה והיא הייתה פשוקת טלפיים, העיניים שלה פקוחות לרווחה - כאילו יש שם עוד משהו חי, עוד משהו מאחותי הקטנה. הוא קבע את מותה, וכולנו התחלנו לבכות. אבא עטף אותה ב2 שקיות שחורות, ליטף את הראש שלה מתוך השק וסגר אותה עם 2 קופסאות. נסענו לחורשה סמוכה, הוצאתי את המעדר והתחלתי לחפור.
חפרתי בור דיי עמוק. אבא הוציא את השקים מהקופסה, הניח אותה בתוך הבור ואני סידרתי אותה. נזהרתי שלא להכאיב לה, הנחתי אותה בעדינות - שתנוח בשקט, בלי שייתפס לה איזה שריר או משהו כי הראש שלה עקום. אחותי ביקשה ממני להכניס את המכתב שכתבה לה לתוך השק. שמתי את המכתב על הלב הדומם שלה, עדיין חם מפיסת החיים האחרונה שדבקה בה לפני שנרדמה. כיסיתי את הבור, יצרתי מין תל של אדמה, אספנו אבנים והנחנו על הקבר הטרי. על הקבר, הנחנו 5 ורדים לכל חבר במשפחה הקטנה שלנו, וכשאחותי הניחה את הורד, היא אמרה "להתראות, אחותי הקטנה".
זה דיי שבר אותי.
דמעה פה, דמעה שם, ונהרות בבל סוערים.
אני עדיין חושב על זה שמחר בבוקר לא תהיה לי כלבה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
