בית דין הארצי לעבודה, הוציא צווי מניעה למורים השובתים, שיכנסו לתוקפם בתאריך 13.12.2007

אחרי חודשיים עסיסיים של הפגנות, עצומות, שיטוט ברחובות והשתכרות עד צאת הנוזלים בגוף

בית הדין החליט לדחוס את כולנו בחזרה למסגרת הזולה והכל כך מוכרת שכולנו ידענו מאז ראשית ההסטוריה

שעם כל שנה מגיעה לשיאים חדשים, ומפתיעה אותנו עם מספר התלמידים גדול יותר שאפשר לדחוף לחדר,

עם מורה שלא רק שאין לה ידע מינימלי בהוראה, זה מזל אם היא גם יודעת את החומר אותו היא מלמדת לכאורה.

עם יותר ויותר ילדים עם בעיות שלא מצליחים למצוא את המסגרת עם הטיפול המתאים,

ולבסוף מתייאשים, ונזרקים לאיזה מוסד לנוער מופרע, שם הם לומדים טכנאות רכב ועובדים במוסך עד סוף חייהם.

המאבק הזה פגע בנו באופן ישיר, הפסדנו חודשיים של לימודים, חודשיים שנצטרך להשלים, ולדחוס ללוח זמנים,

להוציא כספים על מורים פרטיים, על בגרויות חוזרות.

אבל המחשבה שזה שווה את זה, שאולי המאבק הזה יביא את הרפורמה בחינוך, שבסופו של דבר זה ישתלם

ואנחנו (י"א) נרוויח לפחות שנה של לימודים איכותיים במסגרת החינוך העל יסודי, כמו שראוי להיות.

וגם אם מדובר בתהליך ארוך, הדורות שאחריינו יצאו משובחים יותר, משכילים יותר, רחבי אופקים, ופחות מכניים.

כל זה היה מעודד, מוציא מהלחץ של הזמן.

אבל הנה הכל נגמר, בית הדין לעבודה, מחזיר בכוח את המורים לכיתות.

ללא כל הסכם, ללא כל התקדמות לכיוון השינוי והרפורמה הנדרשת.

והנה אני, האיש הקטן, מבין שכל זה היה לחינם. ואני מבינה, שכל זה הייתה רק בועה זמנית,

תקופה קצרה של שאננות, ועוד יום יומיים, נחזור למציאות, והלחץ יהיה גדול יותר, והאי יכולת התארגנות תבוא לידי ביטוי,

ותייהיה משפיעה הרבה יותר, המורים יהיו חסרי סבלנות מתמיד, והנה אני כבר רואה, שלא יהיה אחד שיקח אחריות.

ואם חשבתי שאנחנו בשיא השפל

אני כבר יכולה לראות את המדרון הבא.

לנה.