הבשר שלי נכווה ונחרך, העור שלי התכסה שלפוחיות, ולא יכולתי להפסיק לצרוח מכאב.  תלויים שם מסכי טלוויזיה ענקיים שבהם אתה יכול לראות

את כל מה שמתרחש בגן- עדן. לכאוב ולקנא, לראות ולכאוב. אני חושב שראיתי אותו שם לרגע, משחק גולף או קריקט או משהו.

היה מין קלוז- אפ כזה על החיוך שלו, ומיד אחרי זה תמונה אחרת שבה ראו זוג עושה אהבה.

פעם, אחרי ששכבנו, אשתי אמרה לי: "שבע שנים אתה כבר נמצא אצלם, נותן את הנשמה בשבילם, מביא עבודה הביתה

ועכשיו כשמגיע רגע האמת הם לא מוכנים לתת לך קביעות. ואתה יודע למה? זה בגלל שאתה לא יודע למכור את עצמך. תסתכל למשל על קצנשטיין."

הסתכלתי למשל על קצנשטיין.

כל החיים שלי אני מסתכל למשל על קצנשטיין.

הלכתי להתקלח ולא היו מים חמים. הבוילר התקלקל. התקלחתי במים קרים. לקצנשטיין בטח יש דוד שמש.

בתיכון לא קיבלו אותי למגמה ריאלית. אמא שלי עשתה מזה סיפור שלם.  בכתה כל הזמן ואמרה שלא ייצא ממני כלום.  ניסיתי להסביר לה שקשה להתקבל למגמה, שרק עשרה אחוז הצליחו, רק החכמים ביותר.  "פגשתי את מרים קצנשטיין היום במכולת,"  אמרה אמא בקול בוכה, "הבן שלה התקבל.

הבן של מרים קצנשטיין יותר חכם מהבן שלי? בחיים לא. הוא רק מתאמץ יותר. ואתה כאילו דווקא עושה לי את זה. מוריד אותי ביגון שאולה".

לאן שלא הלכתי תמיד הוא היה שם כדי שיוכלו להשוות אותי אליו – בכיתה, בשכונה, במגרש הספורט, בעבודה, בכל מקום.

קצנשטיין, קצנשטיין, קצנשטיין, קצנשטיין. זה לא שהוא היה איזה עילוי או משהו. בחור ממוצע, לא גאון, לא החלטי בצורה יוצאת דופן או ערמומי במיוחד. בדיוק כמוני, רק טיפה יותר מצליח. טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה... גיהנום.

התפטרתי מהעבודה ביוזמתי. זה עלה לי במריבות עם אשתי, אבל בסוף היא השלימה עם זה. עברנו לעיר אחרת, רחוקה. עבדתי שם כסוכן ביטוח.

הצלחתי לא רע. לא ראיתי אותו איזה שבע שנים. היה לי טוב, נולד לנו ילד. סבא שלי נפטר בינתיים בשווייץ והוריש לי רכוש גדול.

בטיסה חזרה מבאזל ראיתי אותו יושב במחלקה ראשונה. כשהבחנתי בו, היה כבר מאוחר מדי. המטוס כבר החל להאיץ על המסלול. ידעתי שמצפות

לי חמש וחצי שעות ארוכות במיוחד. ישב לידי איזה רב, שלא הפסיק לדבר. אבל אני לא הקשבתי למילה. עיניי היו תקועות בעורפו של קצנשטיין

חמש שעות תמימות. "תסתכל על החיים העלובים שלך. אתה אדם ריק,  נטול ערכים", ביקר אותי הרב והתעקש להביא מובאות.

אני שתיתי מיץ תפוזים, וקצנשטיין הזמין "ג'ק דניאלס".

"תסתכל למשל..." אמר הרב.

לא רוצה. קמתי ממושבי ורצתי לירכתי המטוס. הדיילת ביקשה שאחזור למקומי. סירבתי.

"אדוני, אנחנו עומדים לנחות בעוד מספר דקות. אני דורשת ממך לחזור למקומך ולחגור את חגורת הבטיחות בדיוק כמו..."

היא אמנם אמרה בסוף "כמו שאר הנוסעים", אבל בעיניים שלה ראיתי קצנשטיין. סובבתי את ידית דלת המטוס

והדפתי אותה בכתפי בכוח. נשאבתי רגוע החוצה, מותיר מאחורי גיהנום. בעולם הבא התאבדות עדיין נחשבת לפשע חמור,

 וכל התחנונים לא עזרו לי. בזמן שגררו אותי לשאול, ראיתי את קצנשטיין ושאר נוסעי המטוס מנופפים לי לשלום מחלון הטיולית המובילה אותם לגן-עדן. המטוס התרסק בזמן הנחיתה, כרבע שעה אחרי שקפצתי ממנו, תקלה נדירה,