My journey to heaven

עוד פוסט פייסבוק

10/8/15

ופתאום, משהו השתנה.
פתאום אני מחייכת הרבה יותר, אבל חיוכים אמיתיים - מכל הלב.
פתאום אני מרשה לעצמי לא לדאוג כל כך הרבה, לא לאכול סרטים מכל דבר קטן, ולהבין שבסופו של דבר הכל יהיה בסדר.
ופתאום אני מרשה לפרפרים בבטן להופיע ולצחקק כמו ילדה בת 16 בגלל שטויות. ;)
ופתאום אני מרשה לעצמי לחזור לחלום, לחזור להאמין, ולחזור לקוות. היום אפילו ממש ראיתי את עצמי נהיית מחנכת :)
ופתאום אני מרשה לעצמי לאהוב שוב, לתת הזדמנות נוספת ולא להתייאש.
ופתאום אני מעריכה ואוהבת את עצמי קצת יותר.
ופתאום אני מרשה לחומות ההגנה שנבנו בשנים האחרונות להתפרק וליפול.
ופתאום כשאני שומעת שירים שמזכירים לי דברים אני מחייכת במקום לבכות.
אני לא יודעת בדיוק מה קרה שם - אם זה בגלל כל השיחות עם אלוהים על החיים, או בגלל שנגמרו המבחנים ויש לי קצת זמן לישון לשם שינוי, או שילוב של הדברים - אבל פתאום אני פשוט שמחה שוב, ואני רוצה שזה ימשיך :)

11/8/15

12/8/15

אכן,
היא מגרשת את הפחד מטעויות והיא מגרשת את הפחד מהעתיד,
היא מגרשת את הפחד מלהיפגע והיא מגרשת את הפחד מאנשים,
היא מגרשת את הפחד מהעבר, והיא מגרשת את הפחד מעצמך, את הפחד מלהיכשל ואת הפחד שאתה לא מספיק טוב.
ה"אהבה השלמה" הזאת היא דבר אדיר.

13/8/15

ילדה. 
עדיין ילדה שחיה היכנשהו בין הוגוורטס, נרניה, היער המכושף, הפלך וארץ לעולם לא.
עדיין ילדה שמאמינה באהבה, קסם, תשוקה, ושאפשר לשנות את העולם.
עדיין ילדה שלא כל כך מבינה איך העולם עובד, איך האנשים שחיים בו חושבים, ולמה קורה בו מה שקורה.
ילדה. תמימה. נאיבית. חיה בבועה.
ובכל זאת, לא רוצה שזה יגמר לעולם.
מספיק לי המעט שאני יודעת.

14/8/15

And suddenly I realized: I don't have to understand how this world is working, because I am not a part of it. My citizenship is at heaven, and that what I have to fix my eyes on.

16/8/15

קראתי אתמול את מלאכי א' וזה גרם לי לחשוב על כל הקטע הזה של עבודת ה'. בפרק הנ"ל אלוהים מתלונן על זה שהכהנים מקריבים לו זבחים בעלי מומים. לפי חוקי התורה הזבחים האלה חייבים לעמוד בסטנדרטים מאוד מסוימים, להיות מושלמים, בלי שום מום. והכהנים די החליטו לחפף..
זה גרם לי לחשוב על מערכת היחסים שלי עם אלוהים: עד כמה אני עובדת אותו בלב שלם, או סתם בשביל לצאת לידי חובה? האם כשאני מהללת אותו אני מתכוונת לכל מילה? האם כשאני קוראת בכתובים זה מתוך צמא אמיתי לדברו? האם אני אוהבת ונותנת מספיק לאחרים, ומתוך לב שלם?
פס' 11 גרם לי לחשוב על נקודת מבט נוספת: אלוהים אומר לכהנים משהו בסגנון של "חבר'ה, יש מספיק אנשים בעולם שסוגדים לי. יש מספיק אנשים שהזבח שהם מגישים לי טוב מספיק וטהור. או שאתם עושים את זה כמו שצריך - או שלא תעשו בכלל"
אלוהים לא צריך שנעבוד אותו. יש מספיק אנשים על הארץ ומלאכים בשמים שעובדים אותו כראוי. 
אז למה לעבוד את אלוהים אם הוא לא צריך את זה? כי אנחנו זקוקים לזה. לתת את החלק הכי טוב לאלוהים זה סימבולי. המעשים שלנו משקפים את הלב שלנו. 
לאלוהים מגיע הטוב ביותר, ולא חסרות לכך סיבות.

17/8/15

בהתחלה שיתפתי סטטוס על היום המעיק שהיה אבל החלטתי למחוק אותו.
נכון, היה יום לא קל מכמה בחינות, ונכון שלעשות משמרת של 12 שעות בלי הפסקות יכול להיות מאתגר, אבל מה שלא הורג מחשל, מעצב ובונה. 
הבעיה מתחילה כשנותנים לקשיים להשפיע על מצב הרוח והגישה שלך. אז במקום להתבאס ולהתלונן אני בוחרת לסיים את היום הזה בחיוך ובתקווה שמחר יהיה יום טוב ומלמד ובונה (ולא בהכרח קל יותר מהיום)
אני אסיים את החפירה היומית בסיפור קטן: כמעט פספסתי את האוטובוס שלי למעונות עכשיו. למה? כי הלכתי לאט בגלל התשישות, וכי קפצתי לארומה בגלל הרעב. כשנעמדתי מול דלת האוטובוס הוא כבר סגר את הדלת התחיל לנסוע. אך לפתע, הדלת נפתחה, וכשעליתי אמר הנהג:"לפעמים שווה לחייך". הוא נתן לי לעלות בגלל שבחרתי לחייך ולא להתעצבן על עוד תאקל בסופו של יום ארוך.
תמיד שווה לחייך, כי ברגע שהורדנו את החיוך ונתנו למצב להשפיע על מצב הרוח - הפסדנו.

19/8/15

23/8/15

1. אין טעם לעשות משהו אם לא עושים אותו מתוך אהבה ותשוקה אמיתיים
2. אהבה היא עניין של בחירה. וכך גם כעס. אנחנו לא חיות - אנחנו מסוגלים לשלוט ברגשות שלנו
3. כמה קל להחליף את השלילי בחיובי כשרוצים באמת :)

שבוע קסום!

25/8/15

Now you're here and everything's changing, Suddenly life means so much.
I can't wait to wake up tomorrow and find out this promise is true.
I will never have to go back to the day before you :)

#‏שמחה_חייכנית_ואנרגטית

25/8/15

כל כך הייתי זקוקה למילים האלה!! :)
נכון שאני אוכלת סרטי אימה על כל פאשלה קטנה - אבל בו זמנית לומדת מהטעויות האלה את מה שנכון ואיך לא לחזור עליהן, ובנוסף, ואף יותר חשוב - אני לומדת לסלוח לעצמי.

30/8/15

מחשבה שעלתה בי אתמול:
אנחנו חיים את החיים שאנחנו חיים מתוך בחירה.
שמעתי כל כך הרבה אנשים מתלוננים בזמן האחרון וזה כל כך עצבן אותי (למרות שעד לא מזמן אני הייתי הצד המתלונן P:). בסופו של דבר אף אחד לא כופה עלינו להישאר היכן שאנחנו נשארים (טוב, חוץ מצה"ל ומוסדות טוטאליטריים אחרים). אנחנו בוחרים אם אנחנו רוצים לקום בבוקר וללמוד. אנחנו בוחרים אם לקום בבוקר וללכת לעבודה. אנחנו בוחרים אם לעשות את כל מה שאנחנו "צריכים" לעשות או לא.
הכל מקבל פרופורציות שונות כשמבינים שזה הכל עניין של בחירה. הכל מקבל גוון חיובי יותר כשמבינים שאנחנו עושים את מה שאנחנו עושים כי בחרנו לעשות את זה.
אתמול משהו קטן ושולי קצת העציב אותי, ואז אמרתי לעצמי "רק רגע... את פה כי את רוצה להיות פה. את בחרת להיות פה, ולכן בחרת גם לחוות את הרגעים האלה. זו הכל בחירה שלך." 
לא אוהבים את המקום שאתם נמצאים בו? תשנו. להתלונן לא יעזור, כי אנחנו אלה שקובעים איך החיים שלנו יראו. (כמובן שיש גם כוחות גדולים מאיתנו וכו' אבל..)
וזהו. בא לי לראות קצת יותר חיוכים בעולם הזה :)

3/9/15

רגעי חולשה זה חשוב - הם מחזירים אותך לקרקע ומזכירים לך מי אתה: בן אדם פשוט שתלוי לגמרי בכוחות גדולים ממנו :)

"די לך חסדי, בחולשתך תושלם גבורתי"

7/9/15

יש אנשים שאוהבים לצלם. יש כאלה שאוהבים לצייר, לייצר יצירות למיניהן, לשיר, לעסוק בספורט או לרקוד. 
אני אוהבת לכתוב.
זה לא רק שאני אוהבת לכתוב, אני חייבת לכתוב.
אם זה בפנקס או מחברת או יומן, אם זה בבלוג או בפייסבוק, או אם זה על דף אקראי שנקרה בדרכי ברגע של פרץ השראה.
אני חייבת לכתוב כי אם לא - אני פשוט אשתגע. 
אני חייבת לכתוב בגלל פרצי האדרנלין ובגלל הצורך לעשות סדר בראש ולראות דברים בצורה קצת יותר שונה.
אני חייבת לכתוב כי יש יותר מדי דברים שמתבשלים שם בפנים ואם הם לא יצאו החוצה הם פשוט ישארו תקועים.
אני חייבת לכתוב בגלל שאני חושבת יותר מדי.
אני חייבת לכתוב בשביל להמשיך לחשוב על כל הדברים האלה.
אני חייבת לכתוב בגלל שהדרך בה אני כותבת היא לא הדרך שאני מדברת בה. והרבה אנשים פשוט לא מצליחים להבין אותי, והאמת שאני מבינה אותם, אבל כשאני כותבת אני גם קצת מצליחה להבין את עצמי.
אני לא שואפת להיות סופרת או עיתונאית או כל דבר כזה או אחר, אבל לעולם לא אפסיק לכתוב. 
כתיבה גם היא יצירה, היא יוצרת חיים לכל המחשבות שלא מפסיקות להתרוצץ בראש.

9/9/15

רציתי לכתוב סטטוס על זה שהחיוך לא יורד לי מהפנים. אבל אז פחדתי שברגע שאני אכתוב משהו כזה - משהו ישתבש, כי משהו חייב להשתבש. אבל אז נזכרתי ששמחה זה עניין של גישה, והיא ממש לא חייבת להיות תלויה בנסיבות. 
אז אני אנסטסיה, והחיוך לא יורד לי מהפנים, גם אם משהו ינסה להרוס אותו פתאום :)

19/9/15

לפעמים זה קצת מרגיש שההיסטוריה חוזרת על עצמה. אבל מה עושים כשזה קורה? אפשר להיכנס לחרדות, להתבאס ולאכול סרטים. אבל לפעמים אפשר לראות בזה הזדמנות: אם סיטואציה דומה כבר התרחשה בעבר והיא עומדת להתרחש שנית אפשר לעצור ולחשוב - בפעם הקודמת, מה היה טוב בסיטואציה הזאת? מה הן הנקודות שלך לשימור? ומה היית רוצה לתקן? ועצם העובדה שזה חוזר על עצמו זו הזדמנות מצויינת לתקן.

אני אנסה להסביר את עצמי לרגע:
לפני שנה בדיוק עשיתי שבת אחרונה בצה"ל. קרו בלת"מים למיניהם ויצא שלא הייתי בשבת האחרונה על העמדה שלי. בכללי הייתה תקופה מלאה בדברים שלא בשליטתי, אבל בסופו של דבר, בחשיבה לאחור, אני מתבאסת על הגישה שלי באותה תקופה. על המרמור, הבכי, העצבים.

היום גיליתי שהשבוע יהיה לי משהו דומה בעבודה. אני אמורה לעשות משהו שהוא קצת שונה. התגובה הראשונה שלי הייתה חרדה, פחד, אפילו קצת גבל בהיסטריה.
אבל אז בחרתי לנשום נשימה עמוקה ולחשוב על כל הסיטואציה. הדרך הכי טובה ללמוד דברים חדשים היא לנסות. ואם אני אעשה טעויות? זה קורה. מה כבר הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? וגם אם התסריטים הכי איומים שאני רוקמת במוחי יקומו לתחיה - את הדבר הכי חשוב שיש לי בחיים האלה אפילו המוות לא יכול לקחת ממני (כן, אני אוכלת סרטים ברמות קשות אבל).

הכל יהיה בסדר.

הגיע הזמן לקחת נשימה עמוקה, להיכנס לפרופורציות, ולעשות כל דבר שאני עושה מתוך אהבה אמיתית, רצון אמיתי, תשוקה. וגם, להבין שאני חיה את חיי מתוך בחירה. תמיד יש מה לעשות, וזה עניין של סדר עדיפויות.

וזהו. אני גם יודעת בתכלס שזה עניין כל כך שולי, ואני סתם עושה פיל מזבוב. אבל אני קצת לחוצה ולכן חופרת. ביי 😕

 

24/9/15

 

טוב, מכיוון שהתעוררתי עכשיו ואני לא מצליחה להירדם, כמה מחשבות שעלו במהלך יום כיפור (30 שעות בעבודה):

1. נכון שאומרים שמצבי לחץ חושפים את מי שאתה באמת? אז גיליתי שאני יותר דפוקה ממה שחשבתי.... כאילו, לא בקטע של דימוי עצמי נמוך או משהו.. פשוט היו לי יציאות שאני לא מבינה מאיפה הבאתי.

2. מחשבה נחמדה שעלתה היא שאנשים (וגם אני עצמי) תמיד ישימו לב ויעלו בפנייך רק את הטעויות שלך. בשביל להישאר שפויה ובדרך הנכונה אני חייבת להיות עירנית גם להצלחות שלי ולפרגן לעצמי עליהן מדי פעם...

3. איך אפשר שלא? מחשבות על פמיניזם, על החברה הפטריארכלית בה אנו חיים, תפקידי האישה בחברה המסורתית וכיצד הם חלחלו לחברה שלנו... ובתמצות - אני לא יודעת לנקות. גם כישורי הבישול שלי מוטלים בספק. אבל יודעים מה? זה לא מעניין אותי. לא בא לי גם להתאים את עצמי למערכת הדרישות הזאת. בא לי להיות קרייריסטית שטוחנת עבודה כל החיים, בקושי נמצאת בבית וזהו. מקסימום נשכור מנקה פעם בשבוע. מי מת?

4. בהקשר ישיר לנקודה הקודמת... אני כל כך שמחה שאני רווקה. לא בא לי על כל השטויות האלה, והציפיות האלה, והלחץ הזה. ובכללי, אם אי פעם (בעוד 10 שנים +-) יהיה לי בן זוג, הוא חייב להיות משיחי, טבעוני (או לפחות צמחוני) ובעל השקפת עולם פמיניסטית... אה, ויחסית שפוי על הדרך. בהצלחה למצוא מישהו כזה.

5. ואם בטבעונות עסקינן - הבנתי עד כמה זה באמת חשוב לי. כמה ריחות של גופות (כן, בעל חיים שהיה פעם חי ועכשיו הוא מת הוא על תקן גופה. תתמודדו.) עושים לי בחילה, עד כמה המחשבה על אכילת בשר מזעזעת אותי ומעוררת בי גועל, וכמה ששאלות קיטבג בנוגע לטבעונות יכולות לעצבן...

6. גם על יום הכיפורים עצמו חשבתי. זו הייתה הפעם הראשונה ב10 השנים האחרונות שלא צמתי ושלא הייתי באריאל. חשבתי על המטרה של הצום (לא, לא לכפר על החטאים), על חטא ועל חסד. 
לאורך שעות התנגן במוחי הקטע מהתפילה: "אבינו מלכנו, חננו ועננו, כי אין בנו מעשים. עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו." - החנינה והישועה של אלוהים שלא באות מהמעשים שלנו אלא מהצדקה והחסד שלו. וזה מדהים בעיניי. כן, אני צריכה לקחת יום בשביל לצום - אבל היום הזה נועד בשביל האדם. בשביל לארגן את המחשבות, להתנתק מהצרכים הפיזיים, ולהתמקד במה שחשוב באמת. 
אני מודה לאלוהים על הקרבן הנצחי. אני מודה לו שכבר אין צורך שהזהורית (יש לי הרגשה שרשמתי את זה לא נכון...) תשנה את צבעה. אני מודה לו שאני רצויה בעיניו ושזה לא במעשים שלי.

7. חשבתי על הקלות שבה הגישה החיובית וחדורת המוטיבציה הופכת לשלילית, מתלוננת ורדופה על ידי פחדים וחששות. על כמה שזה קשה להילחם בזה, ועד כמה הפחדים שלנו מסרבים להקשיב לפעמים לקול ההיגיון. חשבתי גם על כך שהאהבה השלמה מגרשת את הפחד, אבל שזה לא כל כך קל... בכל מקרה, מה שכל כך מפחיד אותי עומד לקרות ביום שישי, ולא תהיה ברירה אלא להתייצב מול הפחד ולנצח.

אז זהו... הייתי בקניון קצת יותר מ30 שעות. מספר עקיצות היתושים על הגוף שלי היו ביחס הפוך למספר שעות השינה שישנתי. כשחזרתי למעונות גיליתי גם כמה סימנים כחולים חדשים שאין לי מושג מאיפה הם צצו. התבאסתי קשות על זה שאוכל שהכנתי במשך שעות לכבוד כל המאורע יצא לא טעים (נחזור להכין אוכל של סטודנטים וזהו). שעות השינה שלי נדפקו לגמרי ואני מותשת פיזית, נפשית, שכלית ורוחנית. אני שמחה שעברתי את החוויה הזו כי כן הפקתי כמה תובנות מאוד חשובות.... אז היום חוזרים למשמרת לילה? 😣

אנא ראח'ה תנאם (אני חוזרת לישון). שיהיה סופ"ש קסום.

 

26/9/15

 

תוהה לעצמי: איך החיים היו נראים אם לא היה קיים דבר כזה "כאב"? אם בן אדם היה יכול להפצע או להישרף או סתם ללכת הרבה מאוד בלי להרגיש את ההרגשה המציקה הזאת.
איך החיים היו נראים אם לא היה לנו צורך בשינה? אם היינו יכולים פשוט לתפקד בלי לישון ימים שלמים. אבל לתפקד טוב ולא כמו זומבי.
ואיך החיים היו נראים אם לא היו לנו רגשות? אם זה היה בלתי אפשרי לחוש פגיעות, געגוע, עלבון.
בתכל'ס אלה כל הדברים שמגדירים אותנו יצורים חיים. אבל כנראה שהיינו מתפקדים בצורה הרבה יותר יעילה לו היינו רובוטים...

 

27/9/15

 

מה שאני אוהבת בחגי תשרי זה שאחרי הצום והאבל של יום כיפור מגיעה השמחה של חג סוכות 
"בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה" (תהילים ל' 6)
קצת כמו בחיים האמיתיים, לא? 

 

28/9/15

 

כשאני במשמרות שקטות יוצא לי לחשוב הרבה... המחשבות שלי רצות במהירות האור ויוצא שממשהו קטן אני מגיעה לדברים ממש חופרים... התובנות הבאות הגיעו כתוצאה ממחשבה על התנשאות על אחרים.

יושבת וחושבת לעצמי על בני אדם ועל הטבע האנושי. חושבת על כמה אנחנו קטנים ביקום כזה גדול... פשוט גרגרי אבק. וכשחושבים על זה מנקודת המבט הזאת עולות בי גם המחשבות על האנושות. אנחנו גרגרי אבק אבל יש לנו פחדים, רגשות, בעיות. אנחנו גרגרי אבק אבל יש לנו אמונות, אידאולוגיות, רעיונות.
זה קצת מגוחך בעיניי. מה שעוד יותר מגוחך הוא שכולנו גרגרי אבק עם אגו. מנסים להתעלות על גרגרי האבק האחרים. בסופו של דבר - כולנו גרגרי אבק שווים. כשחושבים על זה מנקודת המבט של היקום הגדול הזה מבינים שאין שום משמעות לכסף, מעמד, מוצא, השכלה... כולנו שווים.
כולנו נתונים למרותם של אותם הכוחות הפועלים בעולם. כולנו עבדים של הקפיטליזם. וכולנו פשוט מנסים לשרוד תוך כדי.
ויש משהו מאוד משמח בזה: זה אומר שלבעיות הקטנות שלנו אין באמת משמעות. אז מ וכיף להסתכל על זה ככה.

זהו... לא באה לדכא או משהו. אני כבר 6 שעות יושבת עם עצמי ומהרהרת ואם אני לא אכתוב אני פשוט אתפוצץ.

אשמח אם מישהו ירצה לשתף הרהורים בנושא...

 

28/9/15

 

 

30/9/15

 

 

לפעמים קצת נמאס לי... קצת.

 

1/10/15

 

אתם יודעים מה? שום דבר לא ישבור אותי. לא הכשלונות, לא ההפסדים, לא הביקורת. לא הכעסים, העצבות או הבדידות. לא הכאב הבלתי פוסק ברגליים, לא האכזבה מעצמי, וגם לא חוסר השלמות. 
שום דבר לא ישבור אותי.
אולי אני אפול מדי פעם, סביר למדי שגם אבכה. אבל אני לא אשבר. אני לא יכולה להרשות לעצמי להישבר. עד יומי האחרון אני נשבעת לשאוף להכי גבוה שאפשר. אני נשבעת לתת מעצמי לאחרים כמה שיותר. אני נשבעת להמשיך ללכת למרות הכאב (תרתי משמע). אני נשבעת לקום בכל פעם שאפול. 
אני נשבעת לא להישבר.

2/10/15

5/10/15

7/10/15

כבר שנה. שנה שאני רחוקה מגוש עציון ורחוקה מאריאל. שנה שאני מתמקדת בחינוך מיוחד, לימודים, עבודה, חברים, ושטויות כאלה ואחרות. נכון, אני רואה את הדברים בצורה אחרת עכשיו השינוי האווירה עשה טוב לדרך החשיבה שלי.
ועכשיו? עכשיו אני קצת overwhelmed. 
מצד אחד מזפזפת בין האפליקציות של מאקו ו0404 - המומה וכואבת מכל מה שקורה בימים האחרונים וכמה שזה קרוב למקום שהייתי בו רק לפני שנה. הפיגוע בפתח תקווה היום, ועצם העובדה שמאבטחי הקניון הם אלה שניטרלו את המחבל גם היא מעוררת בי מחשבות, תהיות ופחדים.
מצד שני אני גם רואה את כל התגובות לפיגועים - את הטוקבקים לכתבות השונות, את הפרסומים בפייסבוק. אני מזועזעת מהגזענות ומהבורות שמשתקפים במילים הללו. במיוחד עכשיו, בגלל נקודת המבט השונה שגיליתי במהלך השנה האחרונה בצפון... זה פשוט עולם אחר פה.
וכשכל זה קורה במקביל שב אצלי הגעגוע לשירות הצבאי, לתחושה שאת עושה משהו חשוב, שאת חלק מכל זה. כי עכשיו אני קצת בתוך בועה. וכל כך בא לי לעזוב הכל וללכת לעשות מילואים.
מחשבה נוספת היא הפחד שהבועה תתנפץ והטרור (חס וחלילה!) יחזור גם לפה... 
המדינה הזאת כל כך מסובכת ולפעמים זה יותר מדי...

9/10/15

למרות הכל, אני מסרבת לשנוא.

 

10/10/15

 

Forgive yourself just as you forgive others.
Love yourself just as you love others.
Have grace and mercy for yourself just as you have for others.
Believe in yourself just as you believe in others.
You can't give others something you don't give yourself.

סלחי לעצמך כמו שאת סולחת לאחרים.
אהבי את עצמך כמו שאת אוהבת אחרים.
העניקי לעצמך חסד ורחמים כמו שיש לך כלפי אחרים.
האמיני בעצמך כמו שאת מאמינה באחרים.
את לא יכולה להעניק לאחרים משהו שאת לא מעניקה לעצמך.

❤

 

13/10/15

 

משוחררת שנה היום. קצת המומה מכמה שאפשר להספיק בשנה אחת... 
ורק רוצה להזכיר לעצמי שאני רק בת 21 ולא חייבת להיות מושלמת. זה בדיוק הגיל שבו אפשר לעשות טעויות ☺

 

14/10/15

 

הסבר לו בבקשה.
הסבר לו בבקשה כמה שהתפקיד שלו חשוב. הגד לו בבקשה שישים לב לכל פרט. שיבצע את התפקיד שלו כמו שצריך. הסבר לו שכרגע הוא היחיד שם. הסבר לו כמה שכל טעות יכולה להיות קריטית.
הגד לו שהדברים הגדולים האלה באים דווקא כשאתה לא מצפה. שהאירוע הקריטי הזה בא דווקא כשאתה שחוק מהשגרה - עייף, אדיש, וקצת לא מבין למה אתה שם.

בקש ממנו בבקשה להישאר עירני. בקש ממנו לדמיין מה היה יכול לקרות אם דווקא הבחור שהוא העביר ללא מגנומטר מחזיק נשק.
אם הרכב שהוא לא בדק כמו שצריך סתם כי הנהג חייך אליו מכיל בתא המטען משהו קצת יותר מסוכן מבקבוקים למחזור או גלגל להחלפה.
אמור לו בבקשה שכרגע זה לא עניין של מצב רוח, רצון להיות איפה שהוא נמצא, או הרגשה כללית. שאל אותו כיצד הוא ירגיש אם הדבר הבלתי צפוי הזה יקרה במשמרת שלו? 
בקש ממנו לדמיין שבין האנשים שהוא מגן עליהם נמצאת אמא שלו, אחותו, בת זוגתו, סבא שלו האהוב שיחיה.

דברי איתה בבקשה. וודאי שהיא יודעת למה היא פה. שאלי אותה האם היא עירנית? האם היא מודעת למשימה שלה? האם היא מסוגלת לשים הכל בצד ולהתמקד עכשיו?
הסבירי לה שעכשיו היא צריכה להיות חדה, אסרטיבית, מרוכזת. אך מצד שני שתקשיב גם לאינטואיציות שלה ושתדע שכשיש ספק - אין ספק.
בקשי ממנה להישאר רגועה. להכנס ללחץ מיותר מעולם לא עזר, וחוץ מזה הם צריכים אותה רגועה.

שמרו עלינו. אנחנו רוצים בסך הכל להמשיך בשגרת החיים שלנו. הלוואי שנחזור לשגרה. שגרה בה הדבר הכי נוראי שיכול לקרות הוא שידפק האוטו בחניה או ששוב נאבד את הארנק בקולנוע. אבל עד אז - אתם שם. ואנחנו סומכים עליכם. בבקשה אל תאכזבו.

 

16/10/15

 

 

הוקסמתי

 

17/10/15

 

כמה מחשבות מהזמן האחרון שבא לי לשתף... אל תהרגו אותי.

1. אשה לא "צריכה" גבר.
(אגב, אני מאמינה שגם להפך, אבל אני פשוט לא רוצה לדבר בשם המין הגברי כי מעולם לא הייתי גבר אז אני לא באמת יודעת).
אנחנו יכולות לרצות את זה, את כל מערכת היחסים והקוצ'י מוצ'י והשטויות, אבל אני באמת לא חושבת שזה מה שיעשה אותנו שלמות ומאושרות. לחשוב שמערכת היחסים היא זאת שתביא לך אושר היא טעות לפי דעתי. כן, זה תורם והכל, אבל זאת לא הסיבה להכנס למערכת יחסים...

2. אשה לא "שייכת" לגבר.
כן, אני מאוד מאמינה בקדושת הנישואין, אני אישית גם מקווה מאוד שהחבר הראשון שלי יהיה גם האחרון. אבל אני לא "שייכת" לו. אני קודם כל שייכת לאלוהים. כן, אני אכבד ואוהב את אישי בכל לבי, אבל אני ממש לא רכוש והוא ממש לא יהיה "בעלי".
שוב, אני מאמינה גם שזה הפוך.

3. קשה לי עם הקטלוג הזה של "תחומים נשיים ותחומים גבריים". אם אשה לא יודעת לנקות, היא פחות נשית? ולמה דווקא היא צריכה לעשות את זה? ואם גבר הוא תותח במטבח או ממש מסתדר עם ילדים קטנים, האם הוא פחות "גברי"? 
אולי במקום להתייחס לבן אדם בעל תכונות מסויימות ותחומים מסויימים שהוא טוב בהם כ"נשי/ת" או "גברי/ת" נתייחס לכל אחד כאינדיבידואל?

4. קצת קשה לי עם נשים ש"מנצלות" את החברים שלהן... אני מבינה שזה לא באמת ניצול והרבה פעמים החבר הוא זה שרוצה לפנק ולעזור אבל אני גם מנסה לדמיין את עצמי בעתיד: למה לי לבקש ממישהו שיסיע אותי אם קיים דבר נפלא בשם "אוטובוס" או "מונית"? למה לי לבקש ממישהו שיסחוב לי את הדברים אם יש לי ידיים משל עצמי? ולמה שאני לא אפתח לו את הדלת או אמזוג לו את היין?

5. אני לא מגדירה את עצמי פמיניסטית. אני חושבת שאני יותר בקטע של "אקווליזם" - שוויון. אני לא רוצה להילחם רק עבור זכויות האשה כי אני מאמינה שהרבה גברים גם נרמסים בדרך. אני רוצה להילחם עבור הלגיטימציה של הגבר לעבוד כגנן בגן ילדים בדיוק כמו שאני רוצה להילחם על הזכות 
של האשה ללכת בלילה בלי לפחד.

עוד כמה דברים:
*אני מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי בצורה ברורה. הרבה פעמים דברים שאני אומרת או כותבת מאוד מובנים לי אבל אחרים מפרשים אותם בצורה שונה לגמרי. בכל מקרה, אם משהו לא מובן, תשאלו.
*אם מסיבה כלשהי מישהו נפגע ממה שכתבתי, אני מצטערת. זו לא כוונתי
*אשמח לתגובות ולפיתוח דיון פורה ויעיל.

 

22/10/15

 

 

מחשבות בזמן משמרת לילה.
כשאני חושבת על זה - רוב השטויות שאני עושה קורות כשאני סחוטה מעייפות (במשמרות לילה, 8-8, או סתם אחרי שלא ישנתי חצי נצח). בימים כאלה אני גם רגישה במיוחד וזוכרת את הטעות טוב יותר... ואז אוכלת סרטים יותר מדי זמן אחרי.
אני נוטה גם לשנוא את עצמי קצת אחרי כל פעם כזאת. אז תזכורת לעצמי: כשאני עושה טעות זה לא אומר שאני מטומטמת. זה אומר שאני עייפה. וזה אומר שאני אנושית. ובא לי כבר להפסיק להתבאס על עצמי בגלל קטנות....

 

26/10/15

 

 

עדיין מאמינה שקיימת אהבה בעולם.

איגרת יוחנן הראשונה פרק ג'

 

27/10/15

 

 

כמה החלטות/מסקנות/תובנות לשנה הקרובה:
1. עשיתי טעות. נתתי לכמה חומות הגנה להיסדק. אסור שזה יקרה יותר. זה -לא- יקרה יותר.
2. יש דברים יותר חשובים מהחיים עצמם. כמו מה? אהבה, אמונה, אומץ, חברות, הקרבה. מוות הוא לא האויב הכי גדול.
3. לפעמים מי שטוב פשוט טובע. כשאתה בנאדם טוב הרבה פעמים לוקחים את הטוב שלך כמובן מאליו. אבל אני מעדיפה לעשות 1000 פעמים את הדבר הנכון ולא להיות מוערכת מאשר לחיות חיים אנוכיים.
4. מי שיש לו בעיה עם הדברים שאני חולקת בפייסבוק, לא יודע כנראה שכן, יש לי גם בלוג. אני חופרת בו הרבה יותר. בכל מקרה, מפריע לכם? תאנפרנדו. תודה.
5. יש לי מטרה בחיים. והיא לא קשורה ללימודים ולא קשורה לעבודה. אני אוהבת את ישוע.
6. לא אבכה יותר בגלל ציונים, לא משנה כמה חוסר צדק ישתקף מהם.

זהו.

 

28/10/15

 

 

28/10/15

 

 

אני שמחה לבשר שלכבוד גיל 22 קיבלתי קצת שכל 

 

30/10/15

 

ואז נפלה עליי התובנה הבאה: כל בני האדם נמצאים במסע. כולם מחפשים משהו. כולנו צמאים לאהבה, מחפשים את האמת, משתוקקים להשביע רעב שהוא לא ללחם ולהרוות צמא שהוא לא למים. כולנו זקוקים לקצת תקווה. כולנו.
כן, גם ההוא שמעצבן וההיא שנראית מטומטמת. אנשים בוחרים לבטא את זה בדרכים שונות.. חלק אפילו לא יודעים כמה הם משתוקקים לדברים האלה.
מה היה קורה אם היינו מסתכלים על המניעים של האדם ולא על המעשים שלו? אם היינו חופרים קצת יותר עמוק? אם היינו רואים את הנפש של מי שעומד מולנו?
אולי היינו מתעצבנים פחות ומגלים יותר חמלה. אולי היינו מקללים פחות ולא מרימים את הקול אלא מקשיבים. אולי היינו פחות שונאים ויותר אוהבים. אבל אוהבים באמת. (לא מוצא חן בעיניי שממעיטים בערכה של המילה "אהבה". אהבה זה דבר גדול.)
ומאידך גיסא, מה היה קורה אם היינו מסירים את החומות ונותנים לאנשים לראות את הנפש שלנו, בלי הפחד להפגע? 
שבת של שלום.

 

1/11/15

 

האש יפה. וחמימה. ומלטפת.
לפעמים נראה כאילו היא מפלרטטת איתך, מושכת אותך אליה על ידי התנועות והצלילים.

פרפר טיפש.
אינך יודע שהאש מתעתעת?
אינך יודע שהיא תשרוף את כנפיך היפות, מקור גאוותך? שהיא תכאיב לך ותצלק?
אך אין מה לעשות, כי ברגע בו תפסה לך את העין - היא גם לקחה בשבי חלק מהלב.

כמו הפרפר
הנמשך לאש
גם האדם נמשך
למה שגורם לו לכאב.

 

2/11/15

 

אני לא רוצה לחזור להיות האדם שהייתי בצבא. לא רוצה לחזור להיות צינית, וממורמרת, ומגעילה. לא רוצה שהלשון שלי תהיה נשק שפוגע באחרים. לא רוצה שהגישה שלי תשביז את אלה שבסביבתי.
אני רוצה להיות מלאה באהבה, שמחה, חסד, סבלנות, נועם, אדיבות, נדיבות ואומץ.
מה שקורה מסביב זה לא תירוץ. וגם לא התחושות הפנימיות שלי. וגם לא העייפות או הלחץ. המצבים האלה לא נועדו לשבור אותך אלא לחשוף את מי שאתה באמת. ואני רוצה להיות אדם טוב.

בקיצור, הייתי קצת כלבה בזמן האחרון ואני באמת מצטערת.

 

6/11/15

 

אלוהים קיים. לכן אני יודעת שגם אהבה אמיתית קיימת.
(לקח לי 3 לילות להגיע לתובנה הזאת)

 

8/11/15

 

זה שאני רגישה מאוד, ממש לא אומר שאני חלשה. 
להפך, זה אומר שאני מתמודדת גם עם כל הדברים הרגילים וגם עם כל הקולות האלה בראש שאומרים שאני לא טובה מספיק. עם כל הסרטים שאני אוכלת. עם המחשבות שלא מפסיקות לכרסם.
ואתם יודעים מה? כל יום שאני קמה, מחייכת, מתפקדת (גם אם זה בקושי) הוא נצחון. 
רגישות לא מעידה על חולשה. אל תנסו אותי.

 

12/11/15

 

אתם יודעים מה, אולי במקום לשפוט אותי על זה שאני "מפרסמת הכל ברשתות חברתיות" תשאלו את עצמכם למה זה קורה? אנשים לא עושים דברים בלי סיבה. 
ושוב אני אומרת,למי שיש בעיה עם מה שאני מפרסמת, מוזמן לקפוץ. תודה.

 

13/11/15

 

לפני שבוע שאלתי את עצמי שאלה: מה עדיף - תשישות פיזית או נפשית? 8 שעות שאת נלחמת בעצמך לא להירדם או 8 שעות שבהן את עירנית מאוד אבל אוכלת סרטים, בוכה וטעונה רגשית?
היום חשבתי על זה שוב והגעתי למסקנה. כמו שספורטאי הוא לא תותח מהתחלה, לוקח לו זמן עד שהוא רץ טוב, עד שמפסיק לכאוב לו והוא עושה את הדברים האלה בקלות - ככה גם הנפש.
זה בסדר שקצת כואב, ומתיש ועמוס רגשית. כל הדברים האלה מחשלים. אז יכאב קצת בהתחלה. אז קצת תתרגשי מהערות מסוימות, קצת תפגעי. אם הזמן מתחשלים. נשארים אדישים להערות, לומדים להגיב בצורה נכונה (בשתיקה או בחיוך), מתרגלים לעומס - ופתאום זה כבר לא נורא.
מה שלא הורג - מחשל.
וגם לעייפות מתרגלים. ואין ברירה אלא לתפקד גם כשעייפים. וכשכואב הגרון. וכשקצת עצובים. וכשיש לימודים. בסוף מתרגלים להכל. ויוצאים מחוזקים.

#‏אני_על_יותר_מדי_תרופות_כרגע

 

15/11/15

 

הרבה פעמים אני נפגעת מהתמימות שלי. אני לא באמת מבינה איך העולם עובד, או מה אנשים באמת רוצים, או למה אנשים מתכוונים באמת כשהם אומרים או עושים משהו. הרבה פעמים אני גם אומרת משהו בחוסר טאקט גמור ומכאיבה למישהו כשאני ממש לא מתכוונת.
כן, אני תמימה. אני מאמינה באהבה. אני מאמינה בכוח של האמונה. אני מאמינה שבכל אדם יש טוב. אני מאמינה בחסד וחמלה. 
לאחרונה קצת (הרבה) נפגעתי מהנאיביות שלי כי הבנתי משהו בצורה לא נכונה (או שיכול להיות שלא הבנתי בכלל?). 
אבל זה לא משנה. אני מעדיפה להישאר מי שאני. אני מעדיפה להמשיך לאהוב, ולהאמין, ולחיות בעולם של פרפרים ודובוני אכפת-לי. אני מעדיפה קצת להפגע מאשר לראות את העולם מנקודת מבט של רוע, ציניות, אכזריות וחושך.

 

15/11/15

 

"תגידי, אני חייב לשאול אותך.."התחיל להגיד "מה הסיפור שלך?"
"למה אתה מתכוון?"
"מי זה היה?"
"מצטערת, אני לא מבינה את השאלה. אתה בטוח שלקחת את הכדור הנכון בבוקר?" השיבה בשאלה, בעודה מחייכת קלות
"אני פשוט חייב לדעת, מי זה היה?" המשיך לשאול בעקשות "בגלל מי את ככה היום? מהי הסיבה שבגללה החיוך היפה, האמיתי הזה שלך, הוחלף במסיכה שרק מנסה לדמות אותו? בגלל מי הצמחת כל כך הרבה חומות הגנה מסביב ללב? מי אחראי לזה שהפסקת להאמין בקיומה של אהבה? את יודעת, אני לא חושב שאת בן אדם רע. את בן אדם פגוע. כל העקיצות שלך, הציניות, הקרירות שאת משדרת - הם כולם תוצאה של כאב. אני רוצה לדעת מי אחראי לכאב הזה? מי הוא זה ששבר את לבך? בגלל מי את כל כך נרתעת ממגע? לא מאמינה למחמאות? מפחדת להתקרב? למה את מבטלת את דבריי בכל פעם שאני אומר שאת מדהימה? את באמת כבר לא מאמינה שיכול להיות אחרת? למה? מה היה לפני כן שגרם לכך? ובגלל מי? מי זה היה?"
לקח לה כמה שניות כשהיא השיבה "לא, הבנת לא נכון.. אני בסדר גמור, סתם קצת שקטה.. כזאת אני, באמת.." ואפילו חייכה קצת. אבל בפנים הייתה מופתעת שמישהו הצליח לקרוא אותה ככה, כמו ספר פתוח.

 

16/11/15

 

"כותבת עם אמת, מתוך נסיון?" היא שאלה אותי
"לא. מה פתאום? זו רק אחת מהשיחות שאני מנהלת עם עצמי בראש" השבתי 
"אחלה שיחות יש לך עם עצמך"
"כן, אני צריכה לשוחח לפעמים עם מישהו אינטליגנטי" הוספתי חיוך וקריצה קלה.
ובלי ששמתי לב המילים התפרצו לי מהפה
"את יודעת, הלוואי שלאנשים היה אומץ להיות ישירים ככה. לראות מישהו כאוב ולדעת לחבק. לשאול. להגיד את מה שהם חושבים. הלוואי שאנשים לא היו פוחדים שמא הם "פוגעים בפרטיות" של מישהו אחר כשהם שואלים. אנשים כמהים לשתף. הם משתוקקים לכך שמישהו יבין אותם. יתעניין. ישאל. ואולי גם הצד השני צריך להפסיק לשים את כל החומות האלה? כששואלים אדם מה לעזאזל עובר עליו, למה שלא יענה בכנות? מה כבר יש לנו להפסיד בחיים האלה? ואת יודעת כמה בעיות היו נפתרות, או לא מתרחשות מלכתחילה, אם במקום לדבר ברמזים וסימנים היינו אומרים בכנות מה אנחנו רוצים? אנחנו לא עושים את זה כי אנחנו פוחדים להיפגע, אבל 50% שנפגע בכל מקרה, אז למה שלא נדלג על המשחקים ופשוט נתחיל לדבר? וכשמישהו שואל, פשוט לענות?"
"וואו. עמוק. אז את רוצה להגיד לי מה שלומך?"
"אני בסדר. בסדר גמור." השבתי
וכל אחת מאיתנו פנתה לדרכה.

זה לא אתה שניצלת אותי.

נכון, אתה נכנסת לי ללב בסערה – ובאותה מהירות שחדרת, גם שברת. אתה חיבקת – ושחררת. אתה ליטפת – ועזבת. אתה אמרת מילים מאוד יפות – ונעלמת. דווקא כשחיפשתי אותך – התכנסת לתוך עצמך ולא יצאת. אתה היית מקסים. אתה עודך מקסים. ואני, עודי מוקסמת. אבל אתה כבר לא פה.

ואתה יודע, מאוד קל להיכנס לדיכאון הזה ולהגיד שהנה, ניצלת אותי, ניצלת את התמימות שלי בשביל לקבל את מה שאתה רוצה -  וקיבלת, ולאחר מכן הסתלקת. נורא קל לשחק אותה הקרבן בכל הסיפור הזה.

נורא קל להגיד שניצלת אותי.

אבל אתה יודע מה? אני מסרבת לחשוב ככה. אני מסרבת להגיד את זה.

לא אתה ניצלת אותי. אולי אני זו שמכורה לכאב הזה? אולי אני זו שמכורה ללב השבור? אולי אני זו שהסדקים משלימים אותה? אולי הפגיעות הזו היא מי שהופכת אותי למי שאני?

אולי נמשכתי אליך דווקא בגלל שידעתי שאתה תפגע בי. אולי חיפשתי את הכאב? אולי אני אפילו קצת מכורה לזה? "מחפשת את זה" כמו שאומרים?

אתה יודע, הדבר הזה נותן לי חומר טוב לכתיבה. כאב הוא השראה.

אולי בעצם אני זו שניצלה אותך?