My journey to heaven

זה לא אתה שניצלת אותי.

נכון, אתה נכנסת לי ללב בסערה – ובאותה מהירות שחדרת, גם שברת. אתה חיבקת – ושחררת. אתה ליטפת – ועזבת. אתה אמרת מילים מאוד יפות – ונעלמת. דווקא כשחיפשתי אותך – התכנסת לתוך עצמך ולא יצאת. אתה היית מקסים. אתה עודך מקסים. ואני, עודי מוקסמת. אבל אתה כבר לא פה.

ואתה יודע, מאוד קל להיכנס לדיכאון הזה ולהגיד שהנה, ניצלת אותי, ניצלת את התמימות שלי בשביל לקבל את מה שאתה רוצה -  וקיבלת, ולאחר מכן הסתלקת. נורא קל לשחק אותה הקרבן בכל הסיפור הזה.

נורא קל להגיד שניצלת אותי.

אבל אתה יודע מה? אני מסרבת לחשוב ככה. אני מסרבת להגיד את זה.

לא אתה ניצלת אותי. אולי אני זו שמכורה לכאב הזה? אולי אני זו שמכורה ללב השבור? אולי אני זו שהסדקים משלימים אותה? אולי הפגיעות הזו היא מי שהופכת אותי למי שאני?

אולי נמשכתי אליך דווקא בגלל שידעתי שאתה תפגע בי. אולי חיפשתי את הכאב? אולי אני אפילו קצת מכורה לזה? "מחפשת את זה" כמו שאומרים?

אתה יודע, הדבר הזה נותן לי חומר טוב לכתיבה. כאב הוא השראה.

אולי בעצם אני זו שניצלה אותך?