תשמע, אני לא יודעת כל כך איך להגיב אליך.
קודם כל אתה מאוד נחמד. אליי. אני רואה איך אתה מתייחס לאנשים שאתה פחות מסתדר איתם ולמרות שזה לא ענייני,זה לא כל כך נעים לי.
כן, אני מבינה את האחריות, והלחץ של העבודה.
אבל ההבדל הוא שכשאתה מתנהג אליי בצורה לא נעימה לי בעבודה אני אומרת לך. ואתה די מתחשב בי. גם הם יכולים לדבר, לא?
עצם העובדה שיש לך סמכות מעליי בעבודה גם היא מסבכת את כל העניין. כי אתה יכול יום אחד ממש להתעצבן על התפקוד (או על אי-התפקוד) שלי בעבודה, ואז אחרי שאני בוכה (ורק איתך זה ככה. גם בגלל שאתה קצת יותר קפדן, וגם בגלל שקצת יותר אכפת לי מה אתה חושב מהאחרים) אתה אומר שזה בסדר, ושואל אם אני כועסת עליך, ואפילו אמרת לי שרצית להתקשר אליי ולשאול מה שלומי אחרי הפעם הקודמת (למה לא עשית את זה?).
במשמרות שלנו ביחד או שממש כיף או שממש מזעזע. כשזה כיף התקשורת שלנו היא בעיקר בירידות אחד על השניה ולהפך ("אתה מעצבן אותי" "הקול שלך מעצבן אותי" "הכל את חייבת להרוס"). כשזה מזעזע - יש דיסטנס מגעיל כזה. ואתה עצבני וכועס ואני בד"כ בוכה במשמרות כאלה.
לפני חודשיים שאלת אותי אם יש לי חבר, ועניתי לך שלא, אבל מי ירצה אותי בכלל? ואתה שאלת "ואם אני הייתי חבר שלך?". הסברתי לך למה כל העניין בעייתי. שאני משיחית, שאני לא אצא אם מישהו שהוא לא מאמין כמוני, שהחיים שלי מובילים לכיוון מאוד מסוים. לאורך כל אותו הערב זרקת הערות מטומטמות. אכלתי עליך סרטים כמה ימים ואח"כ גם דיברתי איתך על זה שזה הפריע לי. אתה אמרת שהבנתי אותך לא נכון, שסתם צחקת, שהיית עייף. ובכללי המשמרות איתך באותו השבוע היו משמרות-בכי. אחרי זה המצב השתפר לאט לאט וזה חזר להיות לקדמותו.
האמת, האמת שאני די נמשכת אליך. אם היית מאמין כמוני ללא ספק היינו ביחד. אבל אני כן מנסה לשמור על הלב שלי, על המחשבות שלי. וזה קשה כי כל ההורמונים בגוף שלי משתוללים, במיוחד כשאתה עושה את השטויות האלה.
אני אוהבת את הפעמים שאתה מקפיץ אותי הביתה. זה קצת שבירת דיסטנס כזאת. למרות שלפעמים זה קצת מוזר. לפני כמה שבועות הייתה את הפעם ההיא שביקשתי שלא תצעק עליי כשאתה מתעצבן (אגב, אתה לא מבין כמה שאני מעריכה את זה שבאמת לקחת את זה לתשומת לבך). וכשאני מדברת איתך זה נורא צחוקים, וזה היה כזה "אבל לא צועקים עליי, מה אני צ'-?". בתחילת הנסיעה פיזרתי את השיער, קצת להיות יפה, ואתה אמרת משהו בסגנון "את מזכירה לי אותו, כשאת עם השיער פזור ככה". והתגובה שלי הייתה "אוי ואבוי" והתחלתי לאסוף את השיער. התגובה שלך הייתה להוריד לי את הגומיה.
אתמול גם הקפצת אותי הביתה. לקראת סוף הנסיעה התחלת ללטף לי את העורף. זה היה לי נעים ונחמד, אבל גם מוזר. אחרי זה הורדת את היד מהעורף שלי והנחת אותה על היד שלי. זה היה מוזר אבל לא כל כך הפריע לי. מה שהפריע לי זה ההערה שזרקת תוך כדי, שנורא הזכירה לי את ההערות שהיו לפני חודשיים. אבל הפעם הבנתי שאתה סתם עייף וככה אתה אחרי משמרות לילה. אתה גם שמת לב לדיסטנס שלי אחרי ההערה הזאת.
הפואנטה היא שאני לא באמת מצליחה להבין אותך. מה אתה רוצה? האם השטויות שאתה אומר זה סתם חלק מהצחוקים? האם יש יותר מזה? אם כן, למה אני? מה אתה מוצא בי? מה אתה רוצה שיקרה?
שוב, אני נמשכת אליך. אני נהנת מהפלירטוטים האלה. אני רוצה אותך קצת. אבל אלוהים חשוב לי יותר. אני לא רוצה לצאת אם מישהו לא מאמין. אני יודעת שבסופו של דבר אם אלך אחריך אני לא אוכל לשרת את אלוהים כמו שהוא יעד לי. אתה לא תוכל לספק את צרכיי הרוחניים והנפשיים, ואפילו לא את צרכיי הפיזיים. גם אני לא אוכל לספק את רצונותיך כי כרגע אנחנו משני עולמות שונים. ואני מתפללת בטירוף שאתה תראה את האמת שאני ראיתי, שאתה תקבל את ישוע הנצרי בתור המושיע והאדון שלך. אבל אני גם לא רוצה שהתפילה הזו תהיה מתוך האנוכיות שלי אלא מתוך האהבה הכנה הזו לאדם אובד שזקוק למושיע.
בכנות, קשה לי. אני לא יודעת איך להגיב אליך. זו מלחמה בין ההגיון לרגש.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
