עוד תקופת חגים ראשונה, בשנה חדשה, עברה חלפה לה.
ראש השנה, יום-כיפור, סוכות, שמחת תורה...
מין רכבת הרים שכזו שהופכת אותך כל שבוע איזה לופ.. זה איכשהו היה כיף פעם אבל קצת איבדתי את זה.
איבדתי את האור שהיה פעם בחג זה או אחר ואיבדתי את ההרגשה הנכונה-
ההרגשה שמתלווה לכל חג או שבת מחדש.
מין שקט מחודש וישן שמשרה שלווה מוחלטת על כל מי שנכנס לבית-הכנסת-
או כל מי שרק מכיר בעובדה שחג היום!

אני זוכר את הבית הקודם שלנו-
זה היה בית ישן שכזה, שנבנה אולי בשנות החמישים ומשו.. לא, לא חמישים למדינה-
שנות החמישים לכל דבר!
הבית כבר העלה טחב והתפורר פה ושם.. אבל זה היה הבית שלי והריח של הבית שלי- זה היה ריח טוב, תמיד.
היה לנו אח קטן בפינת הסלון שבכל ערב שבת קר במיוחד היינו, אני ואחותי, מצופפים לידו בתוך איזו שמיכה שסחבנו מהחדר.
אני זוכר את הגחלים הלוחשות, כמה שעות אחרי שההורים גילו שנרדמנו ליד האח והרימו אותנו לכיוון המיטה.
אני זוכר שברגע שהרימו אותי פקחתי את עיני כדי לראות את האח מתרחק ואת אור הגחלים האחרונות שבתוכו נחלש.
הייתי עייף ושבע רצון- לא ממשהו מיוחד.. זו פשוט הייתה תחושה של טוהר, של ילדות מתוקה שכזו.

אני זוכר את פורים-
אני זוכר את התחפושות הבלתי-נשכחות שאבא ואמא הכינו לנו כל שנה.
אני זוכר שהתחפשתי לפנתר-ורוד, לשמש, לפרפר, לכותל-המערבי, לתפוז, למברשת שיניים, לפטיש..
כל שנה אבא ואמא היו פותחים בהכנות כחודש מראש..
אבא היה ממשיך אל תוך הלילה בהכנת תחפושות שכמותן לא נראו ואולי לא יראו- לא תחפושות שגרתיות לילד בגילי.
אני זוכר פעם את הדם שניגר מירכו שעה שגילה שאת סכין המנתחים, שבה השתמש לחיתוך ועיצוב התחפושות, הוא תקע בטעות ברגלו.
השכן שלנו, שהתנדב במד"א בזמנו, הוזעק לביתנו בשעת לילה מאוחרת כדי לגלות את אבי שותת דם.
הוא הגיע באותו שבוע לביה"ח ונעשו כ-8 תפרים בירכו..
זכור לי שבאותה שבת הוא נאנק בחוזקה כשבטעות ישבתי על רגלו הפצועה בבית-הכנסת.

סוכות-
החג שבו ידעתי שמחכה לנו התבשיל המיוחד של אמא-
עוף ממולא בצנוברים ואורז מומתק ולצידו- סלט חסה מאולתר עם רוטב חמצמץ.. ו.. צנוברים.
מוזר, אבל נראה שהמאכלים האלו היו חלק מהילדות שלי.. מין טעם נשכח שעולה כל פעם מחדש.
אני זוכר שההורים שלי כעסו עלי כל זמן שנכנסתי למרפסת דרך חלון חדר השינה שלהם ושמתי פני לכיוון הסוכה.
היה מצחיק לבחון אח"כ בתשומת לב את טביעות רגלי שהושארו על הקיר.
ואני זוכר- אני זוכר את הקישוטים ואת השכנים שבאו לבקר בסוכה.. מתוך מסורת ומתוך הנאה מרובה ואווירה.. אווירה מתוקה.

שמחת תורה-
דגלים מצויידים בכל מיני חלונות-נייר קטנטנים שנפתחו וגילו ספרי-תורה בתוך ארון קודש.
חצוצרות-צפצפה שהיו מוצמדות לדגלים אלו ואחרים על מנת לשעשע את הקטנים.
היה זה איזה-שהוא חג מתוק שתמיד הסתמן אצלי בעליה מרובה של "כל הנערים"
-כל הילדים שעדיין לא הגיעו לגיל מצוות נעמדו מתחת לטלית ענקית שנתלתה על כמה עמודים-
או לחלופין- נאחזה בידם של כמה גברים גבוהי- קומה.
זה היה מין רגע פרטי של כל אחד מהילדים שעמד תחת הטלית הזו, אף אם נשאיר את רגש הקדושה-משהו שנשארה באוויר.
והרגעים הללו הפכו אף יותר קסומים כשכל ילד קיבל מין שקית שכזו מלאה בכל-טוב לילדים, הרבה צרות להורים ו.. הרבה כסף לרופא השיניים.

ראש-השנה-
זו כבר הייתה חגיגה בפני עצמה.
למעשה- כל חג שנחגג אצל סבתא בר"ג היה חגיגה.
שהרי מעבר לכל ההרגשה של החג והבגדים היפים, גילינו משפחה שלמה מאוחדת תחת גג אחד- חוויה של ממש.
מצאנו את עצמנו תמיד ישובים מול שולחן עמוס בכל טוב ומלא במפיות, סידורי פרחים ונרות שצורתם תפוחים בדבש- ממש כאמיתיים.
מיד אחרי שסיימנו את "סדר" ראש-השנה.. סבתא ועוד כמה מבני המשפחה ניגשו למטבח והחלו להזרים מטעמים.
גילינו דגים, מרקים חמים וקרים וכל מיני קינוחים מתוקים שסבתא נמנעה לאכול, בגלל הסכרת.
והכי מתוק מהכל- ביצות הפתעה של קינדר שחולקו לכל הילדים לאחר תום הארוחה-
קינוח אחרון מתוק, אל מול מחאתם של ההורים
ולשמחתו של רופא השיניים.

החגים אצל סבא וסבתא בנתניה וחגים נוספים בכללם היו קצת שונים בתוכנם אבל אני מניח שעל זה רצוי שאפרט בפעם אחרת.
כל החגים הללו לווו כל פעם מחדש במין רגש כזה של.. התחדשות ושמחה פנימית.
אני לא יודע אם אלה היו הנרות שאמא הדליקה, המאכלים, בית-הכנסת או.. או שזו הייתה ילדות שכזו.
מין תמימות מתמשכת לאורך כל החגים והתקופה של אז- שהכל היה נראה פשוט כל כך וחסר כל דאגות.
אני זוכר את הריחות של כל חג ומגלה כל שנה מחדש שאיבדתי אותם.
אולי זה היה הבית הישן ואולי זה היה חלום נושן שמתעוררים ממנו כדי להתבגר.
אני רק יודע שאם הייתי יכול לבחור- לא הייתי לעולם רוצה שהתחושה הזו
תיגמר.