לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 33

MSN: 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2009    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2009

Given Up


on her, on tears.
from this day forward, this is a fresh start.

"להיוולד שנית, מות לך תחילה"
and this stupid little Succubus had died more than she cares to.
time to be reborn.


נכתב על ידי , 20/1/2009 21:31  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Mirror mirror on the wall


לאחרונה הכל נראה לי מוזר, קצת זר שכזה. או שאולי זאת רק אני.
השתניתי, ויש כאלו שיגידו שלטובה, אבל אני אהבתי את העצמי הקודם, העצמי חסר הגבולות, העצמי שלא איכפת לו, כי הוא יודע שהוא לא יכול להפגע. המראה שלי נשברה לרסיסים לפני כמה חודשים, ומאז אני רואה בבואה לא בבואה, מביטה בי בעיניים שבורות, רצוצות, עייפות. עיניים שכמהות לחזור להיות שלמות.

אתמול ציירתי דיוקן עצמי, הוא התחיל מטביעות יד אדומות על רקע שחור, והמשיך-שיער ופנים. איכשהו הדבר הראשון והכי קל שהיה לי לצייר היה השיער, אולי זה כי זה החלק היחיד בראש שאין בו עצבים. אחר כך ציירתי את הפנים, העיניים... ורק אחרי שסיימתי [אחרי הרבה ליטושים] שמתי לב עד כמה עצובה הבבואה שציירתי לעצמי, עד כמה היא נראית כהולכת לבכות.
האם ככה אני רואה את עצמי? דיוקן עצוב של נפש עייפה?
הייתי פעם דיוקן עצמי של שמחה, של חיוכים ושל חוסר אכפתיות, דיוקן עצמי של פילוסופיה אופטימית, והרי הבטחתי לעצמי לא להסתכל אחורה, אז למה אני חוזרת אל אותם זכרונות שוב ושוב, מדוע אני עדיין בוכה אל החזה של שד דמיוני בלילות?

לא, אינני יכולה לשנות את מה שאני מרגישה, לא הפעם.
אינני יכולה לבטל את מה שהיה כה בקלות.
לא ביקשתי לי קשר, מעולם. אני לא אדם של קשרים, אני יצור שמה שהוא מחפש באנשים זה לא אהבה מחוייבת, לא רומנטיקה מאוסה, כל מה שאני רוצה מאנשים זה שיהיה לי כיף איתם, שיהיה מצחיק-וכשלא כיף לי, שיהיו שם עדיין, ולא יצפו ממני תמיד לשמוח ולהיות אופטימית.

אני לא יודעת מי אני עכשיו.
אבל בקרוב מאוד אגבש דעה.
הגיע הזמן לקנות לי מראה חדשה.


נכתב על ידי , 17/1/2009 23:56  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תכלה שנה...


2008... שנה של תפניות, שנה של שינויים רבים מבחינתי.
מה אוכל להגיד עליה שעוד לא אמרתי?
אין צורך לספר, לא על האהבה הראשונה, לא על המשברים האישיים ולא על התבונות שלמדתי.
שנה שהתחילה באופטימיות, שהתחילה באושר של תקופה בחיים שמסמלת את כל מה שרציתי להיות, את כל מה שאני עדיין רוצה להיות, שואפת אליו וכמהה בכל ליבי להשאר לנצח. המשיכה לה השנה, נעשיתי עסוקה כמו שלא הייתי מעולם, ואז לקראת הסוף הם התחילו, המשברים: סיפור שהתחיל מאתהבות ראשונה, בוסרית. סיפור שנגמר בהבנה של עצמי, בהחלטה שאהבה היא לא דבר שאכניס את עצמי אליו לעתים דחופות, אבל אפסיק להמנע ממנו בכל מחיר, כי גם לי מגיע לאהוב, פעם ב16 שנים, אולי P:

איפה אני? הילדה של 2008? ילדה של העולם, תינוקת האוחזת בשמלת אמה, מביטה אל הדמות האפופה בצללים ותוהה מי היא זאת-נותנת החיים? המביאה לעולם? אינני מתכוונת לאמא הביולוגית, היא לא זאת. היא לא זאת שמלווה אותי בצעדיי הראשונים, במילותיי הראשונות לעולם. לא היא, אך מי? הדמות מולעטת, גבוהה כל כך ומסתורית, ראשה בשמיים. בבל שלי, מבלבלת את השפה בפי, האחדות הפנימית שלי נשברת לרסיסים, רסיס מחפש את רעיהו, כפאזל לו מיליון חתיכות. מיתוס קדום מספר על מגדל שבנו ילדי העולם, שואפים להגיע לשמיים. ובכן, האנושות הגיע לשמיים והרבה מעבר, ואני? האם אני שואפת לשמיים? האם משום כך נתבלבלה לשוני? האם כמיהתי להבין, להתעלות, היא שתחריב אותי? ולא בידי כוחות עליונים, אלא בידיי שלי. האלוהים הפרטי שלי. אני. הרי כל אדם הוא אלוהים לעצמו.
כאלה, אני מרגישה כי שלטתי בנתיניי הארציים בחוסר שוויון, ראו אותם-אותה-יצור מתרפס, רכיכה, תינוקת שכזאת, נצמדת להבטחות החמימות של אהבת האם, של החלב החם בפורץ מתוך שדיים רכים, אינה אלא יצור קטן ומעורר רחמים. מעולם לא חיבבתי תינוקות. אך אני מפחדת כל כך, לעזוב את החום, את החיבה, להתבגר. מיהי אותה אם רוחנית? מובילה אותי ביד? הנגזר עליי להיות האב, האם והילדה? להחזיק את עולמי בידיי הרועדות, אחיזתי החלושה?
אני נאנחת לעצמי.

יובל. מי את?
מון. השוטה. להיכן את פונה?
מה השלב הבא במסעך חסר המטרה?
חסר מטרה? סלחי לי, גברת פילוסופית. חסרת מטרה? אם יש מישהו בעולם שתמיד ידע את מטרותיו, הרי זאת אני. והאם פקפקתי ביעודי בחיים אי פעם? מעולם לא! אני, הבטוחה בדרכה, היודעת לאן היא הולכת, ולא משנה אילו פניות מוטעות, וכמה קיצורי דרך. תמיד ידעתי לאן אני הולכת, ורק זה גרם לי להמשיך ללכת, מבלי ליפול על ברכיים ולהתכווץ.

"הביטי אחורה והיי לנציב מלח"
לא. אינני נציב מלח. לעולם לא אהיה. מקשיב אתה לדברי, עולם? מקשיבה, אמא? אבא? אני. הישות שאני, החזקה. העומדת בעוז אל מול הרוחות. מי אני אם לא עמוד התמיכה של עצמי? והאם הייתי עוברת דרך כה ארוכה לולא החזקתי את עצמי? חברים ישנם, רבים העוזרים לי בדרך. אבל הנכונות לצאת למסע, היא שלי ושלי לבדי. אני האלוהים הפרטי שלי, אינני צריכה מעבר לזה. לא אמונה בישות עליונה, האמונה בעצמי.

"עשי כפי שליבך יחפוץ"
זהו רצון האלוהים.
געי בשמיים, עופי.
אלילה, יציר בריאת האל.
בדמותי ובצלמי בראתי אתכם, שהרי אני אתם ואתם אני.
ואין האל מתקיים לבדו, אנו בראנו אותו על מנת שיברא אותנו.
ואני לא צריכה לא מיתוסים ולא הבטחות, בראתי את עצמי, על מנת שאוכל לברוא.

תכלה שנה.
תבוא שנה.
2009-מולך אעמוד ניצבה, לטוב ולרע.
שוטה הצועדת מקצהו של צוק, מזמזמת שיר עם ישן.
נכתב על ידי , 1/1/2009 22:06  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





10,515
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , מדע בדיוני ופנטזיה , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לFoolMoon אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על FoolMoon ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)