יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל..

כמה עצב במשפט אחד..

אתמול בטקס שהיה בצופים בכיתי..

אני לא חושבת שבכיתי איי פעם ביום הזה..

זה לא יום שקרוב אלי (ואני מקווה שזה גם ימשיך כך)

לא איבדתי אף אחד (חס וחלילה שאני גם לא אאבד)

בכיתי קצת וזה עבר..

היום בטקס בבית הספר אמרתי שאני לא רוצה לבכות..

ובשלב מסויים נשברתי ראיתי את הילדה שקראה שהיא מתחילה לבכות ופשוט פרצתי בבכי כמו ילדה קטנה..

אני לא חושבת שאני עדין מבינה כל כך על מה..

אני חושבת שאף אחד בעצם לא יודע על מה הוא בדיוק בוכה..

על ילד שאיבד אב?

על אישה שאיבדה בעל?

על אב שאיבד בן?

על ילד שאיבד אח?

על אישה שאיבדה בן?

או על שבכלל היו מלחמות ושאף אחד לא רוצה אותנו פה ותמיד היינו שנואים ורדופים ותמיד ניהייה?..

או שהבכי הוא בכלל משמחה שבזכותם יש לנו עכשיו מדינה?..

בעצם עכשיו שאני חושבת על זה..

זה עצב שמהול קצת בשמחה כלשהי

בכי של עצב עם תקווה..

דמעות של כאב עם תודה..

אנחנו חייבים להם תודה וסליחה..

באמת מגיעה להם תודה עצומה לכל אלו שנפלו בקרב למענינו ואלה שסתם נרצחו בפעולות האיבה כי לא רוצים אותנו פה..

ובאמת באמת מגיעה להם סליחה על שהם מתים עכשיו בזמן שאנחנו פה ושהקריבו את חייהם ונרצחו..

מגיע גם למשפחותיהם אותו הדבר..

אז באמת לכל המשפחות השכולות ואלה שמלמעלה קוראים..

תודה וסליחה כל כך ענקיים!!33>

-אופיר-

שבזכותכם ובזכותם חיה פה היום!