אני לא עושה את זה בשביל הצומי אני בכלל לא רוצה שתרחמו עלי או משהו או שתגיבו בכלל..

פאק כואב לי כל כך..

באמת שכואב לי..

הגב כואב לי כאילו סכינים חותכים לי אותו מבפנים- אבל אני שותקת וקצת מתלוננת..

הידיים שלי כואבות כאילו עוד שניה הן נתלשות לי מהכתפיים- אבל אני שותקת..

הרגליים כבר לא סוחבות אותי קשה להן- ואני ממשיכה לרקוד

הברכיים מתפרקות לי- ואני סובלת..

האצבעות כבר לא כלכך מתפקדות- ואני עדיין כותבת..

העיניים נעצמות לאט לאט בכל פעם שאני יושבת- ובסוף איכשהו אני עדין ערה..

הראש מתפוצץ כל יום מגרנה חדשה- אז אני לוקחת כדורים..

הבטן כואבת ומתהפכת- ואני מתפתלת מכאבים וממשיכה..

ככה יום רגיל של שיגרה..

כאבים פחדים שמחר משהו יותר רע וחמור יבוא..

או שאמא תיקח אותי לרופא והוא יחליט שאסור לי לרקוד או ללכת לצופים..

אז אני פשוט שותקת..

לא ממש מתלוננת רק לפעמים בלילה בוכה..

מספרת רק לחברות הקרובות..

(ועכשיו גם לכם לא שזה מעניין  )

אבל עדין מחייכת!

החופש בא בדיוק בזמן..

לנוח, לישון, להירגע, להנות, בלי לחץ מבית ספר או מהחוגים, פשוט שלווה.

אופיר:)