ראש השנה הוא חג המאפשר לנו לפתוח דף חדש ולנסות לעשות הכל טוב יותר. לא סתם החג הזה נמצא בשבוע הסליחות, זהו חג בו אנו עומדים במקום, מתבוננים בכל מה שעשינו השנה, לאחר מכן מפנים את פנינו קדימה ומציבים לעצמנו מטרות חדשות במטרה להשתפר ולהשתנות ובמטרה להתחיל שנה חדשה וטובה.

בחג הזה אנו מתכנסים בערב בבגדים לבנים ונקיים סביב השולחן כאשר ריח הבישולים של אמא מציף את הבית. אווירה של נינוחות וטקסיות הופכת את המפגש המשפחתי למיוחד ומרגש כל כך. זהו חג המקרב ומאחד את לבבותינו עם קרובינו, חג שעוזר לנו להבין מי תמיד נמצא שם בשבילנו - ולא מדובר בחברים הזמניים שבתיכון או בצבא, מדובר באנשים בשר מבשרינו.

היום במקרה אני והחבר שלי חוגגים 3 חודשים. חודש שלם שלא ראיתי אותו, אך למרות זאת אנחנו נשארנו מאוהבים מתמיד ושום מרחק ושיגרה מבאסת לא יקלקלו לנו את זה. היו לנו בחודש הזה מריבות מרובות, אך עברנו אותן כמו גדולים. כולם מסתכלים עלי בבוז, אומרים לי שאני יפה ואני יכולה להשיג כל מי שאני רוצה, מישהו שיהיה יותר קרוב, יותר נגיש, שיהיה לו יותר זמן אלי, אבל מבחינתי כל מי שהוא לא אתה, הוא לא נחשב.

אני שוכבת במיטה שלי, מיטה שפעם חלקתי איתך...נזכרת בכל אותם רגעים - השיחות הראשונות שלנו במחשב, הפעם הראשונה שהחלטנו להיפגש, הנשיקה הראשונה והמפתיעה, הדייטים הנלווים שאפילו שלא תכננו בהם כלום היו פשוט רגעים קסומים ובלתי נשכחים שלא היינו מחליפים בחיים, הפעם הראשונה שאמרת לי "אני אוהב אותך", הפעם הראשונה שישנת אצלי והפעם הראשונה שאני ישנתי אצלך...

כל אותן חוויות חקוקות בזיכרון ואיני מתחרטת על דבר. השנה אבקש שנמשיך להיות ביחד עוד חודשים רבים, מי ייתן וגם שנים! ושנצבור עוד אלפי חוויות נעימות כפי שחווינו בחודשיים הראשונים שלנו, ואף חוויות טובות יותר. אני כאן, אתה שם, הלב שלך אצלי, הלב שלי אצלך ובקרוב נתאחד שוב.

השנה אבקש גם:

בריאות

אושר

הצלחה בלימודים בשנתי האחרונה בתיכון

שלא אאלץ לוותר השנה על הופעות בשל העומס של הלימודים

חברי אמת

שכשקורה משהו טוב הזמן יעבור לאט !

כסף - לא שחסר לי, אבל עוד אף פעם לא מזיק

שגלעד שליט יחזור הביתה למשפחתו 

שכל שונאי ואויביי לא ישיגו את מבוקשם

אמן.

שתהיה לכם שנה מדהימה קוראים יקרים שלי!

אוהבת אתכם המון ומאחלת לכם שכל משאלות ליבכם יתגשמו!

**גברים יקרים, אני מתנצלת מראש על הפוסט הנ"ל - מדובר בסיטואציות (שאישית קרו לי) אשר הרגיזו אותי והייתי חייבת לפרוק, מדובר כאן בנקודת מבט של אישה שאני בטוחה שנשים רבות יזדהו עימו. אתכם הסליחה

4. תדע להפגין אהבה לא רק במילים ולא רק במעשים - אף אחת לא אוהבת שבחור זורק לה מילים באוויר כמו "יפה שלי" ,"חיים שלי" ,"אוהב אותך" אבל מתנהג אליה באדישות וזלזול, ובנוסף אף אחת גם לא אוהבת שבחור לא אומר לה כלום, אבל רק כשזה מגיע למעשים הוא פתאום עושה, זה מרגיש לה כאילו רק העניין הפיזי (והאינטימי!) חשוב לך. צריך לדעת לשלב בין הדיבורים למעשים, שיווצר איזון.

5. שיחות של "יחסינו לאן" הן שיחות מעצבנות, אבל חשובות. תפסיק להגיד לי שאני עושה "דרמות" אם אני פשוט בוחרת לשים את הקלפים על השולחן כשיש בעיה (שאתה אישית בוחר להתעלם ממנה ולא לעשות מזה ביג דיל בעודי סובלת מבפנים) במטרה לפתור אותה ולשפר את היחסים בינינו. גם לי לא כייף כל הריבים הבלתי פוסקים, סוחטי הדמעות המיותרים האלה, אבל אני לא עושה את זה רק בשבילי, אני עושה את זה כי איכפת לי מהקשר ואם איכפת לך גם אז נהל איתי שיחה בצורה בוגרת.

6. אל תקטר שלוקח לי זמן להתארגן לפני כל יציאה, תרגיש מוחמא שהבחורה שלך משקיעה בעצמה ומודעת לעצמה. אם הייתי יוצאת מוזנחת יש סיכוי לא רע שהיה יורד לך ממני או אפילו היית מרגיש מאוים שאני לא מספיק משקיעה בשבילך כי אני לא רואה בכך צורך.

אז נכון, לפעמים אנחנו דורשות המון, לפעמים אנחנו במחזור ולפעמים יש לנו קטעים שאנחנו בעצמנו לא מצליחות להבין את עצמנו, אבל היי! הדברים שהוצגו כאן הם דברים שאני חושבת שאינם בקשות מוגזמות ואין בעיה לקיימן, כי מי אמר שהרומנטיקה מתה?

מעולם לא הרגשתי כל כך נבגדת כפי שאני מרגישה עכשיו. היום למדתי מי החברים האמיתיים שלי ובעיקר הוכחתי לעצמי שגם ברגעי השפל אני מספיק חזקה בשביל לדאוג לעצמי. אז איך הכל התחיל?

ובכן הלכתי לבית הספר, על הבוקר היה שיעור ספורט והמורה החליטה להריץ אותנו. הכיתה שלי מתחלקת לשני חלקים - רקדניות שרוקדות שנים ובכושר מעולה, מול בנות בעלות כישורים אחרים (שירה ומשחק במקרה שלי) אבל ממש לא ספורטאיות. נדהמתי למצוא את עצמי לראשונה בחיי עוקפת את הרקדניות הזריזות ואף נמצאת במהירות שיא שאפילו הן עצמן הודו שאינן מגיעות לרמה כזו.

כשסיימתי לרוץ התנשפתי בכבדות, אך הייתי גאה בעצמי מאוד. לפתע הרגשתי שאני הולכת להקיא את נשמתי, ביקשתי מחברה ללוות אותי לשירותי הבנות. הכל סביבי החל להסתובב, הגעתי לשירותי הבנות כמו מסוממת - אני בטוחה שהבנות הסתכלו עלי בבוז וחשבו שאני איזה פריקית, אבל ממש לא עניין אותי באותו רגע, וממילא לא הצלחתי לראות את פרצופן. 

נכנסתי לתוך התא, נעלתי את עצמי שם והקאתי את נשמתי, את כל תכולתי והרגשתי שזה לא נגמר. פתאום ראיתי לבן, הייתי מאוד מסוחררת. נפלתי על הריצפה בעודי מפרקסת ומתקשה לנשום. לפתע שבה אלי ראייתי - נעלמה ושבה, כך שוב ושוב וקלטתי את עצמי נעולה בתוך תא שירותים בעודי מרוחה על הריצפה וחסרת אונים. הצלצול נשמע באוזניי. צעקתי את שם החברה שליוותה אותי, ואין עונה. צעקתי שוב ושוב ושוב, היא פשוט נטשה אותי שם.

לרגע הרגשתי שזהו, אני הולכת להיתקע שם. ניסיתי בכל כוחי לשלוח את ידי מעלה לעבר המפתח שתקוע בדלת, היד כולה רועדת ממאמצים, ולפתע הכל נעלם. פתאום שמעתי בעיטה חזקה על הדלת שהבהילה אותי והשיבה את הכרתי "יולי?? הכל בסדר שם?" ניסיתי בכל הכוח שנותר לזעוק לה, ושוב הושטתי יד אל המפתח "זה לא נפתח! זה לא נפתח!" אני אומרת בפאניקה, רציתי לבכות אבל הייתי כל כך חלשה בשביל לבזבז את האנרגיה על הדמעות.

איני סובלת מקלסטרופוביה, אך לרגע באמת נלחצתי. ניסיתי בכל שארית כוחותיי לפתוח את הדלת, ולבסוף הצלחתי. חברה אחרת חיכתה לי שם, הפסידה שיעור היסטוריה בשביל לחלץ אותי. היא מצאה אותי שרויה על הריצפה, חסרת צבע על הפנים ובעיקר נטולת כוחות. היא גררה אותי מיד אל האחות. האחות מדדה לי לחץ דם ולא שיחררה אותי עד לרגע שבו ראתה במו עינייה שהתאוששתי.

החברה נשארה להחזיק לי את היד בעודי שוכבת רועדת ומתנשפת בכבדות על מיטת החולים. לאט לאט הצבע חזר אל פניי, וכך גם כוחותיי. הייתי כל כך בהלם מהחוויה הזאת שכשהתאוששתי איבדתי את שפיותי וצחקתי עם חברתי "עוד חוויה לאוסף החוויות שלי בתיכון. באמת שאת חייבת לנסות להתמוטט בשירותים פעם אחת!".

כשחזרתי לשיעור, המורה ממש דאגה לי, אבל כשמבטי נפגש עם מבטה של ה"חברה" שליוותה אותי תחילה ואז הפקירה אותי שם, היא אפילו לא הייתה מסוגלת להסתכל עלי מהבושה. אני כבר הבנתי מי החברים האמיתיים שלי ומי סתם מתיימרים להסתובב בחברתי לשם אינטרס אישי.

אני יודעת שלא משנה מה, כשיזדקקו לי - אני אהיה שם, כי אני בן אדם. מבחינתי להשאיר חבר פצוע/חולה לבד זה לא אנושי. הוא זקוק להגנה והשגחה.

כמו הסיסמה המפורסמת של צה"ל: "אין להשאיר חייל פצוע בשדה הקרב"

בטח שלא לנטוש בשביל לא לפספס שיעור.