יצא לכם לחשוב פעם על העתיד? האם הוא באמת במרחק שנות אור מאיתנו? האם מה שאנחנו רוצים עכשיו נרצה גם מאוחר יותר? השאלות הללו לא עוזבות אותי במנוחה.

בתקופת הלימודים אני גם תלמידת תיכון וגם זמרת שמופיעה בהופעות מושקעות בעיר שלי. לעיתים עולה בי גם המחשבה להיות זמרת מפורסמת בעתיד, זה חלום שרודף אותי מילדות ולעולם גם לא יעזוב, אך הפחד שזה לא באמת יתממש - ובנינו רוב הסיכויים שהוא לא יתממש כי כולם חולמים להיות כוכבים מפורסמים ומעטים האנשים שזוכים לכך.

הזוגיות שיש לי עם החבר שלי עכשיו זהו הקשר הרציני הראשון שלי, הקודמים היו סתם קצרים וחד צדדיים (שלא באשמתי). למדתי להכיר אותו, לאהוב אותו, לסמוך עליו, מעולם לא הייתי כך עם אף בחור קודם לו ואיני חושבת שארגיש כך עם אחרים בעתיד, למעשה הזוי כמה שזה נראה אבל אני אשכרה רואה את עצמי בעתיד חיה איתו, אוכלת איתו בכל יום, מחכה לו כשהוא חוזר מהעבודה, מנקה איתו את הבית, הולכת לישון איתו ופשוט איתו תמיד - אבל לכולם ברור שרוב היחסים שמתחילים בתיכון גם מסתיימים בתיכון או בצבא, מעטים האנשים שמצליחים לשמור על הזוגיות גם לאחר מכן ובוחרים להתמסד.

מה עלי לעשות? לחכות שמתישהו משאלות הלב שלי יתפוצצו לי בפנים? אני חווה תסכול רק מעצם המחשבה שלא לכולם קורים ניסים ולרוב חלומות לא מתגשמים. אני תמימה כל כך, אני בטוחה שאני שרה טוב, אני בטוחה שהחבר אוהב אותי מאוד - אבל האם זה יישאר לנצח? כולי תקווה אך יודעת שאולי אני לא באמת כל כך מיוחדת, ולא מהאחוזים המעטים בסטטיסטיקה שאכן מסמנים וי ברשימת המשאלות שלהם.

עריכה: הגיעו ציוני הבגרות, עברתי את כולם בהצלחה אך עדיין זו לא תעודה לתפארת מדינת ישראל. כל כך מתוסכלת, בקטע של הלימודים העתיד שלי ממש לא רחוק, ואני קובעת את גורלי כבר מעכשיו... השאיפה הבלתי פוסקת לשלמות אוכלת אותי מבפנים.

מפריע לך משהו? תשתקי. תזדקפי ותחייכי, גם אם לא באמת טוב לך - ולמה? כי ככה העולם יקבל אותך, כך תראי יותר מושכת. אל תבכי כמו איזה ילדה קטנה ותתחילי לספר סיפורים, תמיד השמעי שמחה ועמדי בציפיות האחרים.

לבכות לא תורם אף פעם בכלום, לכן אל תצפי שכשתמותי יבכו בשבילך, את לא שווה את זה בכלל. החיים שלך מתנהלים כמו בתיאטרון - טונות של איפור וכבובה על חוטים את עושה מה שהאדון למעלה פוקד עלייך - "הרימי יד ימין ונופפי לקהל !" , "תחייכי! תראי שמחה עכשיו!" ואת פסיבית, פשוט עושה את המצווה עלייך - אחרת תזרקי למחסן עם שאר הבובות הישנות בין קורי העכביש והאבק ולא תשובי לאור הזרקורים עוד לעולם.

לרגע את מתאהבת וכל עולמך נעצר - את רוצה לתלוש את הלב שלך ולתת אותו לבחור שלך, אך את רואה שהוא אוחז בידו במשהו, משהו שנורא מזכיר לך את מפעיל הבובות שם למעלה, הוא רוצה לקשור אותך בכבליו ולהפוך אותך לבחורה המושלמת. לעיתים את מתבוננת במראה, ומזילה דמעה ואז נזכרת שאסור לך...אבל את שונאת את מה שאת רואה, את שונאת את עצמך.

לו לרגע חשבת לעשות מה שאת באמת רוצה, את מתחרטת. לו לרגע הפסקת להיות פסיבית והחלטת ללכת אחרי הלב שלך, לפעמים את חושבת שהיה עדיף לו היית פשוט מרצה את הסביבה (כרגיל) ושותקת. סך הכל כוונותיו של הבחור טובות, החבלים נועדו לקשור אותך אליו כדי שלא תעזבי, אך הוא אינו מבין שגם בלי זה את כבולה ברשת המשיכה הגשמית שלו.

אינך יכולה להתאים את עצמך לדרישות של כולם, לא משנה כמה את משתדלת ונכנסת לתסכול כשאת לא עומדת בכך. עם כמה שחשוב לך לרצות אותו, את צריכה קודם כל לחשוב על עצמך. את לא יכולה לאהוב את כל מה שהוא אוהב, את לא יכולה לעשות את כל מה שהוא עושה, את יכולה לפעמים להתפשר ולנסות דברים, אך את לא יכולה לתת לו לשנות את מי שאת מבפנים.

אולי את סתם עוד בובה על חוטים שגילפו ועיצבו אותה כדי שתראה מקסים, אך עמוק בפנים יש לך רגשות ורצונות ותחומי עניין משלך, וזה שאת בוחרת להסתיר את הבעיות ולחייך? זו בעייה שלך.

סתם פוסט כזה שמתאר את מה שאני מרגישה בזמן האחרון...תקופה שכזאת...

יש דברים שלא אמורים לכתוב, אבל יש דברים שלא יכולים להישמר הרבה זמן בבטן ומוכרחים לצאת.

בימים האחרונים נהיה שקט אצלנו בדרום. אתמול יצאתי לסימינר של יומיים הכנה למסע פולין. זה ממש מוזר לקום ב6 בבוקר, לפגוש את כל השכבה שלך שלא ראית במהלך החופש - כמה שכולם גדלו והשתנו, ולצאת לסימינר של יומיים, ממש כמו טיול שנתי, רק על נושא שלא מדבר אלינו בסדר היום, נושא מדכא וקשה - שואה, ועוד לחלוק אותו עם אנשים שמורגשים לך כמעט זרים לחלוטין.

נסענו לתל-יצחק, למאין פנימייה כזאת - באים לשם כל מיני בתי ספר מכל קצוות הארץ. המקום הזה הוא מקום מגודר, אך ענק ! מקום עם מלא מדשאות, הכל ירוק ופורח - יש בו חדר אוכל , כיתות לימוד, חדרי שינה ומה לא. את החדר שלי חלקתי עם החברות הכי קרובות אלי, הרגשתי מוקפת ואהודה.

אחרי כל כך הרבה זמן של חופש, ואיבוד תחושת הזמן, הכניסו אותנו לדד ליין רציני, הייתה שם משמעת ועמידה בלוחות זמנים. במהלך כל היום עברנו בין הרצאות וסדנאות בנושא השואה. ניסינו להתחבר לצד המעוות של הסיפור - להיכנס לראשו של היטלר ולנסות להבין כיצד המטורף והגאון הזה הצליח לסחוף כל כך הרבה אנשים לשנאת היהודים ואף להובלת השמדה של 6 מליון יהודים. נפגשנו עם ניצולות שואה (האמת שקוראים להם שרידי שואה ולא ניצולי שואה, משום שאף אחד לא הציל אותם, הם שרדו בעצמם) שחלקו עמנו את סיפור גבורתן ואת האסונות אשר ראו במו עינהן.

אחר כך, בארוחת הצהריים הלכו לחדר האוכל. שמעתי כל מיני הערות שקוממו אותי כמו "איכס מה זה האוכל הזה?! אני לא אוכל\ת את זה!" אחרי שיום שלם טחנו לנו את הראש בהרצאות על מה שהיהודים סבלו בשואה, והחבר'ה הצפונבונים האלה מתפנקים על האוכל. אותי זה לא עניין, התיישבתי לבדי כשכל השכבה מסתכלת עלי והתחלתי לאכול. סחפתי אחרי את כל השכבה ברגע שראו שאני עוד בחיים אחרי האוכל, והוא היה אוכל מעולה! הם סתם קטנוניים. 

בהמשך הערב כשהתאספנו באולם על מנת לצפות בסרט שואה מחריד נוסף, התפזרה בקהל שמועה שנזרקו טילים באותה שניה אל עבר עירנו. פאניקה התחוללה בתוכנו, לאף אחד לא היה ראש לצפות בסרט שואתי כשבינתיים המשפחות שלנו נמצאות גם הן בסכנה ואיננו יודעים כיצד נצליח לחזור ביום שלמחרת. הסרט כמובן בוטל ואפשרו לנו להתקשר למשפחות ולוודא את המצב בבית.

אחרי יום עמוס בחוויות רגשיות לא קלות, קיבלתי אסמס מהחבר שלי שנמצא במסע שלו כבר כמה ימים - הוא שלח לי בתקופה הזאת בקושי אסמס ביום...דווקא עכשיו כשהייתי צריכה אותו כל כך :\ אבל אני חזקה. אני יודעת שהוא פשוט לא יכול לכתוב לי אבל היה כותב אם היה באפשרותו. למרות שהזוג השכבתי שחיזק זה את זו והפגין אהבה בכל עת גרם לי למעט קנאה וגעגוע...

בלילה המתח התפוגג כשהופיעו זיקוקים בשמיים, וכשנכנסנו לחדרים, למקלחות החמות ואחריהן צחקנו וערכנו שיחות עד אמצע הלילה. 
יום למחרת שוב קמים מוקדם בבוקר, עושים צ'ק אאוט למזוודות ויוצאים. הפעם בארוחת הבוקר אף אחד כבר לא עשה בעיות, דבר ששימח אותי ועודד אותי לגבי כוח ההשפעה שיש לי על אנשים.

במהלך היום שוב עברנו סדנאות והרצאות, טיילנו במוזיאון עם מכתבים מהשואה ובגדים שצימררו לנו את הלב. אך השיא היה בשיחת סיכום שעשינו ואחריה קינחו בסרט שואתי מצמרר ביותר המתאר בצורה מדוייקת להפליא כיצד אנשים מתו ברכבות ממחנק, רעב, מחלות וקור. כיצד הנאצים משליכים לריצפה את גופותיהם בחוסר אנושיות מוחלטת, כיצד מגלחים את ראשיהם ללא רחמים וכולם מתחילים להיראות אותו הדבר, וכיצד מכניסים אותם לתאי גזים והורגים אותם ושורפים את גופותיהם.

דממה באולם. כל התלמידים המומים מהמראות הקשים של הסרט, רבים גם בוכים. החברה הכי טובה שלי פרצה בבכי מר, מהר תפסתי אותה והצמדתי אותה לחקי והחלתי מלטפת אותה ונושקת לראשה כמו לילדה קטנה ולוחשת לה "הכל בסדר אני איתך". היה לי מוזר שדווקא אני שנורא רגישה לכל נושא השואה בפרט והמוות בכלל נשארתי עם הבעה קפואה ולא זלגה לי אפילו דמעה אחת. דווקא נרצח אצלנו מישהו במשפחה בשואה, אז למה אני לא בוכה?! אני רוצה לבכות. מעולם לא תפסו אותי בוכה, אני אחת שרק צוחקת כל הזמן. 

מאותו הרגע לא עניין אותי עניין הטילים, בחזרה הביתה התיישבתי במושב האוטובוס לבדי, עם הMP3 מנותקת מכולם. בהיתי בחלון בנוף הנמרח לנגד עיני, אך לא באמת ראיתי משהו. במהלך היומיים האלה סבלתי מכאבי ראש, אוזניים, גרון ובחילות בלתי פוסקות...גם פיזית וגם נפשית הרגשתי ריקנות, רציתי כבר לחזור הביתה.

בטוחה שמסע פולין הולך לשנות אותי ב360 מעלות בדיוק כפי שההכנה הזאת שינתה אותי, אני הולכת לצאת משם אדם אחר.