הכימיה ביני ובינך היא משהו מיוחד. ממבט אחד אתה קורא אותי, מבלי שאצטרך לומר אף מילה. אתה תמיד יודע מה להגיד כשרע לי, מבלי לדעת אפילו מה קרה. יש לנו הומור משלנו שאף אחד לא יבין לעולם. תמיד יש לך סבלנות לבכיינות שלי ברגעים קשים, אתה מנסה לעודד, אני צועקת עלייך אבל לא מתוך כעס - מהתחושה של חוסר האונים. 

היה כייף לדבר איתך אתמול, ככה שיחה כנה של שנינו, שיחה ראשונה שלנו למעשה מהסוג הזה, שיחה שבה המסכות ירדו והמבוכה נעלמה. זו הפעם הראשונה שבה הרגשתי לנכון לשתף אותך במחשבות שמציקות לי ולא למרוח חיוך מזוייף ולהגיד שהכל בסדר, כשברור שאתה יודע תמיד מתי זה סתם. דיברתי איתך על הדאגות שלי מהעתיד, על הכאב שלי מהאקס שאהבתי כל כך, על הצבא, על החלום הגדול לעסוק במוזיקה גם בעתיד ופשוט ישבת שם, חייכת אלי, הבנת אותי, שיתפת אותי בידע מנסיון החיים שצברת במרוצת הזמן, ופשוט תמכת בי - בלי הסתייגות, בלי שאלות מיותרות, כמו שאני אוהבת. בכל שיחה שלך אני תמיד מרגישה כמו ילדה קטנה, שאומנם פרחה וגדלה לה, אבל תמיד תישאר הנסיכה הקטנה שלך.

לא יכלתי לבקש אבא יותר טוב ממך!

נ.ב. : אני עדיין זקוקה לאנשים שישתתפו במחקר על הזוגיות שאני עורכת (ראו פוסט למטה) בבקשה עזרו לי!

בחיים אנשים מתחלקים לשתי קבוצות שונות - אלו שקופצים למים ולוקחים סיכון למען חוויה שהם לא ישכחו בחיים, ואלו שנשארים במקום בטחה אבל תמיד נשארים את תחושת ההחמצה והספק של "מה היה אם הייתי פועל אחרת וכן מצליח להגיע למה שרציתי להגיע?".

החלום שלי הוא להיות זמרת מצליחה, ואני עושה כל שביכולתי כדי להגיע למקום הנחשק. בהתחלה ההורים שלי היו נגד, הם רצו שאני אתמקד ב"מקצוע אמיתי" ואצא מהפנטזיות, כי לא חסרים זמרים בשוק, בטח שלא חסרים פנטזיונרים כמוני שמנסים את מזלם למרות שהסיכוי הוא אחד למיליון, אבל מה אם יש לי את מה שדרוש ואני באמת חושבת שאני "האחת למיליון"? ההורים שלי ראו אותי מופיעה כבר מגיל צעיר, הם ראו את הלהט שלי בעיניים, את הכישרון שלי שמשנה לשנה רק מתפתח ואינם יודעים ממי ירשתי אותו מאחר ולאף אחד מבני המשפחה אין את הכישורים שלי יש, ואחרי ביקורות טובות שההורים שלי קיבלו על ההופעות שלי מכל מיני אנשי מקצוע העוסקים בתחום, ההורים שלי הבינו שאולי בכל זאת מסתתר להם בין הידיים מכרה זהב ובנוסף ראו שאיני זונחת את הלימודים ותמיד משאירה לעצמי אופציה נוספת, קריירה "אמיתית" למקרה ולא יילך, והם הולכים איתי לאורך כל הדרך.

השנה זכיתי לתפקיד ראשי במחזמר שמעלים בבית הספר (בית הספר שלי הוא למעשה בית ספר לאומנויות ומדעים) ומתברר שחבויים בי גם כישורי משחק מעולים למרות שמעולם לא למדתי משחק, והאמת שחשבתי מתישהו לנסות - אבל מה שאני באמת רוצה הוא ליצור מוזיקה. אז במיונים ללהקה צבאית אמרו לי לא, אבל אני לא מוותרת, בחיים אני אשמע הרבה "לא" עד לרגע שמישהו יגלה בי את הפוטנציאל.

אתמול הלכתי למיונים לתזמורת צה"ל - שזה לא אותו דבר כמו להקה צבאית. להקה צבאית היא גוף בידור ארצי שנועד לעודד ולחזק את החיבור לארץ ישראל ולשירות בצה"ל, ואילו תזמורת צה"ל היא גוף בינלאומי אשר מייצגת את המדינה שלנו בכל העולם ומראה לכולם שגם אנחנו על המפה עם כמה שהעולם מסרב להודות בקיומנו. 

תחילה התבקשנו למלא בטופס רישום את הפרטים שלנו, את מצבור הניסיון שלנו ונשאלנו האם כבר נבחנו בלהקה הצבאית. כעבור שעה נתלתה על דלת הכניסה רשימת שמות של כל המשתתפים לפי סדר - כל אחד נכנס להיבחן בתורו. היו כאלה שבאו להיבחן לנגינה והיו כמוני שנבחנו לשירה - מי ששר נבחן על שני שירים, אחד בעברית ואחד באנגלית. בשונה מהמיונים ללהקה צבאית, השופטים באודישן היו מנצח וסגן מנצח (מנצח של תזמורת כן?) במקום סלבס עלק תומכים, ובנוסף האודישן היה פרטני, לא הייתי צריכה להופיע בלחץ מהידיעה שכל המתחרים שלי צופים בי בבוז.

בזמן ההמתנה הכרתי הרבה בנות חמודות וכשרוניות, חלקן עברו פיתוח קול, חלקן לא אבל המשותף לכולנו - כולנו רוצות להתקבל ולהצליח להיות זמרות בעתיד. אחת הבנות שאלה אותי "תגידי, איזה זמרת היית מגדירה את עצמך? טובה? ממוצעת?" הרמתי גבה ואמרתי לה "תראי, אני יודעת לקבל ביקורת, אבל אני לא באה פה עם חתיכת אגו כדי להשוויץ שיש לי קול של סלין דיון, אבל מצד שני אני גם לא באה חסרת ביטחון, אני פה כי אני אוהבת את זה וכי יש לי כישרון שאני רוצה לנסות למצות אותו בשירות הצבאי שלי ומה שיהיה יהיה". 

ישבנו לנו כל הזמרות, צחקנו לנו, מידי פעם מישהו מהנגנים ניגן וכולנו שרנו, חלק מהבנות עושות שנת שירות אז הן הסכימו לשתף אותנו מהחוויות ואפילו לגרום לי לשקול בעצמי לדחות קצת את הגיוס שלי בשביל לעשות זאת בעצמי. החיילים בבסיס עברו לידינו והתרשמו מהיכולות אפילו שאינם הבוחנים, הצטרפו אלינו לשירה ולנגינה ועשינו שמח.

כשהגיע תורי להיכנס, כל צעד לכיוון הדלת רק הגביר את עוצמת הדופק שלי באותם רגעים. הגשתי לפסנתרן את האקורדים לשירים, נעמדתי מול שני השופטים - שני רוסים קשוחים ומבוגרים שכבר ראו ושמעו הכל, אבל בניגוד ללהקה צבאית בה בוחנים חבר'ה צעירים פה נראה שהם לא מייחסים חשיבות לשום פרט שולי מלבד לשירה עצמה, שזה מעולה. התחלתי לשיר, התחברתי לכל מילה ומילה וכנראה שבגלל זה גם הקרנתי משהו טוב כלפי חוץ. כששרתי ראיתי שאותם מרימים גבה, לעיתים עוצמים עיניים ומקשיבים לקול שלי, ראיתי שממש הצלחתי לסחוף אותם איתי על אותו גל.

כשסיימתי לשיר הם שאלו אותי מספר שאלות ולפתע התקיל אותי המנצח בשאלה שממנה חששתי "ראיתי שציינת בדף הרישום שכבר נבחנת ללהקה צבאית, יש כבר תוצאות?" יופי יולי. אחרי כל מה שעבדת קשה בשביל להתקבל, אחרי שנתת את הנשמה באודישן הם ישמעו את האמת ויעקמו פרצוף. תשקרי. פשוט תשקרי! "יש תוצאות...לא התקבלתי" אמרתי בעצב, לא יכלתי לשקר משום שהיו מגלים זאת ממילא, לפתע המנצח הפתיע אותי ואמר "מה באמת? מוזר מאוד...אני במקומם הייתי ישר מקבל אותך!" הרגשתי בעננים באותו רגע ובלב רק חשבתי לעצמי על "הנה! עכשיו יש לך את ההזדמנות! תקבל אותי לתזמורת!" אבל העדפתי לחייך ולהודות לו "אז...להתראות לבינתיים!" אמר וחייך. יצאתי מהחדר כדי לקרוא לבאה בתור בעודי מבולבלת ובעוד דבריו מהדהדים לי בראש.

כשיצאתי כל הבנות קפצו עלי במהרה וחיבקו אותי ונשקו אותי "היית מדהימה!"  "צמררת אותי!"  "הקול שלך כל כך מיוחד!"  "את בפנים בדוק!" הלוואי. פשוט הלוואי. יצאתי משם, לקחתי אוויר ואמרתי לעצמי, מה שיהיה יהיה. התוצאות יגיעו רק באפריל - עד אז נמשיך לעבוד קשה למופע שלי במרץ וננסה להעסיק את המחשבות בדברים אחרים ונקווה לטוב. אבל לא משנה מה, יהיה טוב. אם הייעוד שלי הוא אכן להיות מוזיקאית, אני אפרוץ בכל דרך אפשרית, גם אם לא דרך הצבא.

יהיה מצויין.

יושבת בכיתה ומשרבטת שטויות על הדף כשלפתע מופיע הבחור הכי חלומי, הכי מבוקש, הכי כריזמתי, הכי מצחיק ומשתמש בקסם שלו כדי להוציא אותי מריכוז ולתת לו את מבוקשו - עט, דף, טישו, עזרה בשיעורים או כל דבר חסר משמעות שיוצא אותי כל כך מטומטמת בתגובה שלי (שתגרור אחריה נעיצת מבטים מתנשאים ולחשושים מאחורי גבי - ולרוב גם מול הפרצוף שלי כשאני עוד בהכרה מלאה), שבדרך כלל היא רעד בקול, רעד בגוף ,הוצאת משפטים חסרי היגיון מהפה וסומק על הלחיים שמוכרח להסגיר את המבוכה והמשיכה המטורפת שיש לי לבחור הזה.

קוראים לו ד' - הייתי דלוקה על ד' במשך שנתיים בסתר. בהתחלה חברה שלי הייתה דלוקה עליו וממש לא מצאתי בו עניין, נראה לי סתם עוד בחור עם אגו נפוח. כשגם אמא שלי וגם החברה שלי לא הפסיקו לעדכן אותי בכמה שהוא מוכשר ומנגן על הגיטרה כאילו הוא מינימום ג'ון לנון ואיזה משפטים מצחיקים הוא היה שולף בשיעור שהיו מפילים את כולם מצחוק, בשלב הזה כבר התחלתי להרים גבה ולהתבונן בו. 

הייתי בחורה ביישנית מאוד, לא העזתי לפצות את פי כלל וכולם היו מכנים אותי "השקטה". הרגיז אותי מאוד שכולם החליטו לסתום לי את הפה, אני דווקא בחורה מאוד שנונה ודעתנית גם כשצריך, ולי לעומתם יש עמוד שדרה ואני לא נגררת אלא סוחפת...לפחות זה ככה עם האנשים שהייתי יותר בטוחה איתם, החברים הקרובים והמשפחה בעיקר.

ראיתי אותו רץ בשיעורי ספורט, נותן מעצמו 100% וכשלא היה הולך הוא היה מתבאס אבל קם על הרגליים ומחזיר לחברים את החיוך הכובש שלו כדי להראות שהוא חזק. יצא לי יותר להבחין בשטויות שהיה עושה כדי להצחיק את כל הכיתה, ובתשובות החכמות שהיה שולף בין רגע. יצא לי לגלות את סגנון המוזיקה האיכותי שהוא אוהב לשמוע, ובסופו של דבר יצא לי לשמוע אותו גם מנגן, והלב שלי החסיר כל פעימה. הכרתי כל תנועה קטנה שלו, כל שירבוט קטן שלו במחברת, אפילו גיליתי מה המאכל האהוב עליו. כמה ימים אחרי מעקב אחריו חברה שלי עדכנה אותי שהוא ירד מהפרק - היא נדלקה על מישהו אחר, לא יודעת למה אבל זה גרם לי להרגיש הקלה רבה...לפחות אז לא ידעתי למה.

בכל פעם כשהוא פונה אלי הלב שלי דופק, לא משנה בכמה מערכות יחסים היו לי מאז (והיו המון). אני והוא זה שני עולמות שונים, הוא מהאלה שיוצאים למועדונים, מהאלה שיש להם ביצים להגיד למורים הכל בפרצוף, גם כשהם לא בסדר, אבל מצד שני מציב לעצמו גבולות שהוא לא מוכן לעבור, וזה מאוד חשוב שלאדם יהיו כאלה. מאחורי כל החזות הזאת של "The cool guy" אני תמיד ראיתי מעבר - ראיתי את הרגישות שלו, את הנכונות לעזור לאנשים להשתלב, את הכריזמתיות ששופעת ממנו, את הנחישות שלו, ובמיוחד את הדרך שבה הוא מצליח לגרום לכל אחד שהוא פונה אליו להרגיש מיוחד.

היום, אחרי שכבר צברתי המון ניסיון ועברתי מערכות יחסים רבות אני כבר לא האדם שהייתי. ממש לא ביישנית ואם בא לי להתחיל עם בחור, אני פשוט עושה את זה. אותה חברה שבגללה נדלקתי על ד' כל שני וחמישי נדלקת על בחור אחר, זה לא שהיא סטוציונרית...היא פשוט חסרת ביטחון כמוני, ובניגוד אלי לה אין סבלנות, היא חושבת שהכל אמור לקרות מעצמו, ואם זה לא קורה סימן שמשהו בה לא בסדר. אני מנסה לעזור לה עם הביטחון העצמי שלה, לגרום לה להבין שזה בסדר אם היא תפנה לבחור או תרמוז לו קלות (ובצורה שהוא יבין ולא בסטייל של ייעוץ במגזיני נוער).

מצד שני, אני חושבת שאדם לומד הכי טוב מהניסיון - אני את ההזדמנות שלי עם ד' כבר מזמן פספסתי, הביישנות לא כל כך עזרה לו לקלוט שאהבתי אותו שנתיים בסתר (איך הוא אמור להבין מההתנהגות המוזרה שלי שאני רוצה איתו קשר רומנטי?!), אז עכשיו הוא חולק שנתיים עם בחורה אחרת ומצהיר בקולי קולות שהיא אהבתו הראשונה (בזמן שאני נושכת שפתיים ולוקחת נשימה עמוקה כדי לא לצאת מדעתי). אני אישית לא מסמפטת את האופי שלה, שלא תבינו לא נכון - אני מפרגנת להם ושיהיה להם רק טוב, האמת שהיא יפייפיה אמיתית וגם רקדנית מקצועית שזה בונוס אדיר! אז במקום זמרת הוא בחר רקדנית, ובמקום בחורה עם מראה ממוצע הוא בחר בדוגמנית ובמקום בחורה שתמיד הייתה שם בשבילו על כל דבר קטן, הוא הלך על בחורה שאפילו לא יורקת לכיוון שלו...

כשהמורה צוחקת עם שניהם על התאריך שיקבעו לחתונה, משום מה אני היחידה בכיתה שלא צוחקת.

אני מרגישה ילדה כל כך קטנה, עדיין תקועה על החלום של להתחתן עם החבר מהתיכון, זה שעוברים איתו את שלב הגילויים והחוויות המסעירות, בגיל שבו הגוף שלנו הוא גוף מהמם ועצם זה שאיתו את חווה את ההתנסויות הראשונות שלך רק הופך את זה לקסום ומשמעותי יותר עבורך. שמישהו יתן לי כבר סטירה מצלצלת ויחזיר אותי לחיים האמיתיים, זה אולי יכאב - אבל לא כמו שברון לב נוסף כי אני לא מסוגלת לחוות עוד אחד כזה.

למעשה בתקופה הזאת אני מרגישה נטולת רגש לחלוטין...ואולי מוטב שכך.