חודש עבר מאז פולין, וא' עדיין מחכה לי. הוא יודע שנפגעתי מאוד מהאקס שזרק אותי כמו סמרטוט בטיימינג כה מושלם, אבל הוא מכבד אותי...אומנם קשה לו שלא משנה מה הוא אומר או עושה אני נזכרת באקס ונכנסת לדיכאונות...כל כך השתנייתי מאז הפרידה הזאת שאני אפילו לא מזהה את עצמי כבר. למה הוא ממשיך לחכות? למה הוא ממשיך לנסות? ממילא הוא בירושלים ואני בדרום, הסיכויים שזה יחזיק הם כל כך קלושים.

שוחחתי עם החברה הכי טובה שלי, 12 שנה אנחנו כבר חברות, כך שאני ממש סומכת עליה ואנחנו מדברות על הכל ואני יודעת שבאמת איכפת לה ממני והיא רוצה בטובתי.

היא: "למה את מתעקשת לקחת את א' כמובן מאליו?! מדהים אותי שכשבאים אליך בחורים באמת טובים שנלחמים כדי להשיג את תשומת הלב שלך את לא עושה עם זה כלום" 

אני: "כי אני פוחדת...אני ממש לא רוצה להיפגע שוב, הלב שלי עדיין פצוע, למעשה אני בספק אם אני אסתכל לכיוון של מישהו בזמן הקרוב..."

היא: "לדעתי את מפספסת כאן משהו טוב בגלל אידיוט...באהבה תמיד נפגעים, הפגיעה היא חלק בלתי נפרד מהרגש הזה, אבל את באמת היית מוותרת על כל מה שעברת עם האקס שלך רק בגלל הסיום הגרוע? לא נראלי...את למדת מהקשר הזה ואפילו נהנת ממנו בהתחלה, אני ראיתי כמה שזה עשה לך טוב."

לא ידעתי מה להגיד, היא צודקת. אני לא מתחרטת על דבר שעשיתי, וא' הוא באמת מקסים...למעשה אפשר להגיד שעוד מימי פולין אנחנו "זוג שלא מגדיר את עצמו כזוג", הוא היה מחבק אותי כשרע לי, מחבק אותי כי זה נעים לו, מחבק אותי כדי לעשות לי נעים, מנשק לי את המצח, מלטף את שערי, מסתכל עלי במבט חודר ומוקסם, הוא מדבר איתי על הכל, לא מפסיק להגיד לי כמה שכייף איתי ושאני עושה לו טוב, היה מכין לי קפה בכל בוקר ושומר לי מקום בקרבתו, היה קולט כשאני מקנאה כשהוא עם אחרות והיא מפצה אותי ביחס מיוחד לאחר מכן...

לעזאזל, אני חושבת עליו בלי סוף, מתגעגעת לחיבוקים שלו, למגע החמים והנעים הזה שגם בימים בהם לא הייתי סינגל זה לא הרגיש אסור, אפילו השתוקקתי לזה...אני יודעת שיש פה משהו גדול שאני פשוט מסרבת להודות בו אפילו לעצמי, כולם שמו לב לכימיה שיש בנינו, כולם חוץ ממני, אני היחידה שמעדיפה להיתמם. עברתי איתו המון בפולין - הוא ראה אותי צוחקת, ראה אותי בוכה, ראה אותי מובכת, ראה אותי חולה, ראה אותי אוכלת, ראה אותי ישנה, ראה אותי כועסת, ראה אותי שמחה...וגם עכשיו, אחרי חודש מאז, מדברים כל יום במשך שעות, הוא לפעמים שולח לי אסמס חמוד ומפתיע של "איך אני מת לפגוש אותך כבר..." או פשוט סתם לב שמאחוריו מסתתרות מילים שהוא לא בטוח אם להגיד...

יום חמישי הוא נוסע אלי, הפעם ניפגש רק שנינו, אני לא יכולה לחכות כבר לרגע שאראה אותו ...יכול להיות שיקרה משהו, יכול להיות שלא יקרה כלום...מה שבטוח? יהיה כייף. כייף לי במחיצתו, אני רק חייבת את האומץ להודות בכך ולהתגבר על העבר הלא נעים.

הלילה חוגגים סילבסטר, הבית יהיה ריק, אבל אני לא הולכת לנצל זאת, אני לא חגגתי זאת מעולם...נראה שדווקא א' חוגג בדרך כלל עם כל החברים, רק שהשנה הוא אמר שכנראה סתם יחגוג עם המשפחה, והשנה האמיתית שלו תתחיל כשיגיע יום חמישי... האם יש כאן סימן לנאמנות? אני מבולבלת.

שתהיה לכולנו שנה נפלאה , ותהנו בחגיגות הלילה עם האנשים שאתם אוהבים :)

שכחתי כבר כמה כייף זה להיות רווקה, לעשות עיניים למי שאת רוצה, לצאת לדייטים ללא שום מחוייבות כלשהי, לפנטז, להיות מחוזרת בידי כמה בחורים מבלי שזה ירגיש לך אסור...אז יצאתי אתמול לדייט, אני הייתי יותר קוראת לזה "פגישת היכרות" - הבחור הזה מבוגר ממני בשנה, כבר התחיל צבא (עתודאי למעשה!) והבחור מצא בי עניין רב והחליט שניפגש לראשונה פנים מול פנים אחרי שיחות מרובות בפייסבוק.

הוא ממש התעקש להיות ג'נטלמן - פתח לי את דלת המכונית, שילם עלי - התעקשתי לשלם על עצמי אבל הוא היה ממש עקשן. השיחות איתו במסעדה הרגישו לי כמו ראיון - הכל היה כל כך רשמי - דיבורים על פוליטיקה, צבא, לימודים (אם כל הכבוד שזה חשוב, בנאדם אתה לא מכיר אותי! קצת שאלות עלי ועל מה אני אוהבת יכול להיות מאוד נחמד...) וברוב הזמן הוא דיבר ואני שתקתי וחייכתי חיוך מנומס כשבינתיים הגנבתי מתחת לשולחן אסמס לחברה על כמה שהדייט הזה נורא.

צפיתי בשולחנות מסביבנו, הבחנתי שיש קבוצת נשים מבוגרות (אך לא יותר מידי - בסביבות גיל ה40) שנפגשות להן, מזמינות אלכוהול, מרכלות, צוחקות, מצטלמות - בדיוק כמו בתקופת הרווקות שלהן. זה היה יפה לראות איך חברות יכולות להחזיק את הקשר שלהן ככה במשך שנים ועדיין לחגוג ברוח צעירה כאילו חיי הנישואין והמשפחה מעולם לא הפריעו להן להנות מחייהן החברתיים.

"וואו את כל כך מתוקה זה לא ייאמן..." ו - "העיניים שלך ממש ממש יפות את יודעת?" ניסה מידי פעם להביך אותי כדי שאחזור להתמקד בו - בנו ליתר דיוק...זה פשוט כל כך משעמם לשבת שם באווירת עסקים כשמדברים כל הזמן עליו ועל הנושאים שהוא בקיא בהם, הרגשתי כמו פסיכולוגית שמנתחת אותו - הוא מדבר, אני מסיקה מסקנות ויודעת מראש שדייט שני כבר לא יהיה.

אז יכול להיות שנעשייתי בררנית מאז שנפגעתי מאוד מהאקס, אבל אני חושבת שמוטב שכך. סך הכל אני חושבת שאני בחורה רצינית שמגיע לה בחור רציני ואיכותי, אני לא יכולה להתפשר סתם כך על כל אחד...אני לא בקטע של ריבאונד או סטוצים, בטח שלא נואשת - מעדיפה לסנן, לחכות כמה שצריך, עד שכשיהיה מישהו שבאמת ירטיט את ליבי, אני אדע שאני יכולה סוף סוף להמשיך הלאה.

כשחזרתי מה"דייט" התקשרתי לא', הבחור הירושלמי שנוצר לי ולו רומן במסע פולין, בטעות הערתי אותו, אבל נראה כי לא משנה באיזו שעה אתקשר אליו הוא לעולם לא יסנן אותי או ייתן לי לחכות. הבחור פשוט מקסים "אוף אילו רק היית כאן...הייתי מחבק אותך כל כך חזק" אומר למרות שראה אותי לפני שלושה ימים. הוא מספר לי שהוא מוכן לבקר אותי עוד המון, להשקיע כמה שצריך...אני אשכרה שוקלת אותו כאופציה, אבל לא כריבאונד. הוא ייאלץ לחכות למשך איזו תקופה, כשאני סוף סוף אתגבר לגמרי על האקס - זה קשה. זה שבר אותי כל כך. 

אני לא מהנשים האלו שמתגברות על פרידה באמצעות השתכרות ואיבוד שליטה, ולא מהנשים האלו שטוחנות הרי גלידה מול קומדיות רומנטיות ובוכות...אני מתמודדת עם הכל, לפעמים בוכה, לפעמים מיואשת אבל תמיד משאירה לעצמי פיסה של תקווה ...הזמן יעשה את שלו