עברו כמה ימים מאז הפרידה המכוערת, ימים בהם שקעתי בדיכאון מוחלט. פיזית הייתי מוקפת בחברים תומכים ואוהבים שרק תמכו ועודדו, אבל הראש שלי היה במקום אחר, הוא היה בעבר, עוד תקוע איתך. כל דבר שנגעתי בו הזכיר לי אותך, כל מקום שעברתי בו הזכיר לי אותך, כל מילה שמישהו אמר לי הזכירה לי אותך, וכמה שניסיתי לדחוק את המחשבות והרגשות כלפייך ככל הניתן, פשוט לא הצלחתי.

לפני 5 חודשים בדיוק נתתי לקשר הזה להתגלגל ולהתגלות כטעות (28.6) והיום התאריך הזה לא מסמל עבורי דבר. ממבט לאחור, אני מתחרטת על הכל. כל מילה שלך שאז קניתי, היום נראיית בעיניי כתרמית אחת גדולה. כל פעם שהייתי סלחנית כלפייך ומנסה להשתנות עבורך, היום נראיית עבורי פשע מוחלט וכי חבל שלא החמרתי עימך יותר, פשוט לא הגיע לך היחס הטוב הזה...אבל מצד שני אני לא מתחרטת על שלמדתי קצת על עצמי בקשרים, ואני אהיה טובה יותר לבחור הבא שיזכה בליבי, ואני מקווה מאוד שהוא לשם שינוי יעריך זאת.

אני מרגישה פחות תמימה, מרגישה רייקנות, מרגישה שאיבדתי אמון בגברים, כך שהבחור הבא שאכיר יהיה חייב להיות באמת מיוחד. כבר שכחתי איך זה להיות לבד, הלבד הזה הוא לפעמים גם דבר טוב...פתאום אני מרגישה צורך להפסיק לשנוא את עצמי, ולקבל את מי שאני באהבה כי סך הכל אני לא נראיית רע כל כך - יש האומרים שאפילו נראיית מצויין.

בניגוד לגבר שבוגד, סופי יהיה כאשר אני אבגוד בעצמי. לא אתן למטומטם אחד לעצור לי את החיים, לא מגיע לו שאתאבל עליו. אתחיל עכשיו בדרך חדשה עם "אני החדשה" ומעכשיו לא תלויה יותר באף אחד, וכשיגיע הבחור הראוי, אני ארגיש זאת ואדע מיד.

מנסה לעכל את זה שאנחנו כבר לא ביחד...אם כעסתי על האקסים שלי שסיימו קשר בבגידה או בSMS, ממך נפגעתי כי תלית בי תקוות שיש לנו עתיד, אם לא חתונה לפחות בתקופת הצבא - רצית שנגור ביחד, רצית שאחכה לך אחרי יום קשה עם אוכל חם ואפנק אותך...כל הפנטזיות שלך הפכו במהרה להיות גם הפנטזיות שלי.

הבטחת לי שגם אם נחליט שזהו ונפרדים אתה תיסע עד אלי ותיפרד ממני כמו שצריך, תחבק אותי ,תנגב לי את הדמעות ותחטוף את הנזיפות בכבוד והפרת את המילה שנתת לי...רצית להיפרד, חשבת שלפני פולין זה יכביד עלי ולכן כדאי לחכות עם זה לאחרי המסע, מה שלא תכננת זה שבמסע הזה אני אתגעגע אלייך ,אקנה לך מתנות ואקווה שכשאחזור תחכה לי מחוייך ומוצף בגעגועים.

פשוט מחקת אותי מחייך בכזו קלילות, פשוט השגת מה שרצית והלכת...ממילא אני רחוקה ולא תאלץ להתקל בי ביום שלמחרת בבית הספר בבושת פנים, כך שאפילו הסברים אינך חייב לי. אתה הרי סיפרת לי על האקסית שגם היא הייתה גרה בעיר אחרת, רק שאיתה החזקת שנה וחצי, חמישה חודשים כנראה זה לא מספיק בעינייך בשביל להתאהב עד קלות נשימתך, אבל זה בהחלט הספיק בשבילי...גבר לא יצאת מהסיפור, סתם להבנה כללית של המצב.

כל תירוץ של "לא הייתי מסוגל לשמוע או לראות אותך בוכה" זה בולשיט אחד גדול. והידיעה שזרקת אותי בצורה כל כך מכוערת ולא אפשרת לי אפילו להשמיע את דעתי ולשמוע את סיבת הפרידה ולהותיר אותי בוכה לבדי זה יותר טוב?! יצאת חרא, באמת שתפסתי ממך וחשבתי שאתה מיוחד ושונה מכל בחור שפגשתי, אבל עם כל הכבוד לזכרונות היפים - הזיכרונות הפחות יפים מתעלים עליהם בהרבה.

בזבזתי עלייך משאלות, כל כך הרבה משאלות שמטרתן לחזק את אהבתנו, ואתה שידעת על כך ירקת לי פשוט בפרצוף. המתנות שלך איבדו מערכן - הדובי שהייתי מחבקת כל לילה ומדמיינת שזה אתה רחוק משדה הראייה שלי, השרשרת שלך שהייתי עונדת בכל יום שחלף כדי שתשאר קרובה ללב זרוקה עכשיו יחד עם שאר השרשראות במגירה, התמונות שלנו מחוקות, המכתבים נעולים במגירה וכל דבר שאיי פעם אמרת לי מאבד ממשמעותו.

רוצה לעצום עיניים ולהתעורר כמו חדשה, להכיר בחור טוב יותר שיידע להעריך את מה שיש לו בין הידיים, משהו שאתה במשך הזמן רק זלזלת בו והזנחת אותו עד לרגע שאפילו הייתה לך בושה לזרוק אותו סתם כך כמו בובה ישנה שכבר עשתה את שלה.

אני לא בובה של אף אחד.

הכרנו בדרך כל כך מיוחדת, נקשרנו אחד לשני ולמרות המרחק בנינו הרגשנו שזה נכון. מעולם לא חוויתי עם אף אדם קודם את מה שחוויתי איתו, אבל הרגשתי שככל שהזמן חולף כך הרגש לאט דועך. ניסיתי להשתפר, ניסיתי להבין, ניסיתי לתחזק את הקשר...ניסיתי ולא הלך, שלא תבינו לא נכון - אני לא אחת שמוותרת בקלות, ההפך אני אחת שנלחמת ונלחמת, בעיקר למען האהבה שלה (הקיטשיות שזורמת בעורקיי צריכה להיפסק במיידי!), אבל ברגע שאחד מבני הזוג מחליט להרים ידיים ולוותר, כנראה שאין ברירה להרפות...

אחלה זמן מצא לעצמו כדי להיפרד, בדיוק כשאני חוזרת ממסע פולין עם תעתוע נפשי כבד וברגע בו אני הכי זקוקה לו. אינני צריכה לשמוע אותו אומר מפורשות "בואי נפרד, זה כבר לא זה" כי אני לא מטומטמת, אני רואה מה הולך כאן וכדאי שאעצור את הפנטזיות שפיתחתי לשנינו אל מעבר לאופק איי שם במוסד הנישואין ואחזור לכדור הארץ עם תובנות שמהן אלמד להבא ולא אשלה את עצמי שוב.

שונאת להתאהב, שונאת להיפגע והפגיעה היא חלק בלתי נפרד מההתאהבות. 

לא חושבת שיש איי שם מישהו שבאמת מתאים לי, שיהיה שם בשבילי במידה הנכונה, שיבין אותי, שיתמוך בי, שיכבד אותי, שבאמת יאהב אותי...כואב להגיד אבל עם כמה שזה לא בסדר להכליל, ישנם מכנים משותפים בין כלל הגברים שלא ניתן להפריד...הפחד הזה ממחוייבות, הרצון העז בסקס, הדחף להספיק להתנסות עם כמה שיותר בחורות...זה פשוט כל כך דוחה בעיניי.

יש לי המון אהבה לתת, אבל אין מי שיקבל אותה ,יעריך...ויעניק חזרה.

חזרתי לשוק הרווקות...איזה אושר עילאי :\