אני זוכרת את הימים הראשונים שיצאנו לדייטים, היינו ביישנים, הססנים, מחושבים ולקח לנו זמן להיפתח אחד לשני - אבל היה קליק מיידי ללא ספק. כל דייט שלנו הוא מזכרת בפני עצמה, אני חושבת שעם הניסיון הרב של שנינו - אף אחד מאיתנו מעולם לא חווה רגעים שכאלה. אני זוכרת איך היינו שוברים את חוקי הדייטים, איך מהביישנות המוחלטת בהדרגה התקרבנו עוד ועוד, החל מהאומץ להשיר מבט חודר אחד לשני במשך כמה דקות רצופות ועד לאומץ ממשי לאחוז יד ביד...משם זה התגלגל לחיבוקים קלילים ולנשיקה מפתיעה וזריזה בסוף הדייט הראשון שהשאירה טעם של עוד.

אני זוכרת את הריב הראשון שלנו, בכיתי המון, כעסתי כל כך, ואתה שאתה גר רחוק כל כך נסעת עד אלי רק בשביל להסביר את עצמך - העובדה שבאת עד לשם ריגשה אותי כל כך שבאותו רגע לא ידעתי אם לסטור לך או לחבק אותך...אז נזפתי בך כמו אמא שלך, אתה הרכנת את הראש והרגשת רע עם עצמך, ואז חיבקתי אותך חזק והצעתי שאם אנחנו כבר יחד, בוא נצע לדייט פיצוי, שם דפקתי לך נשיקה מהסרטים (באולם הקולנוע כמובן!) שפיצתה על הנשיקה המהירה מהדייט הראשון...ועוד איך פיצתה!

אני זוכרת את היום הראשון שבו אמרת לי "אני אוהב אותך", זה היה בדייט השלישי שלנו, אחרי שלמדנו מטעויות והגענו מוכנים יותר. הביישנות כבר מזמן הוסרה, שנינו התנשקנו המון, התחבקנו המון וההרגשה שלנו הייתה בשמיים. היינו בים, נשרפנו בים אך למרות זאת יצאנו מחוייכים. הלכנו לאכול במסעדה והמוכרת אמרה שאנחנו זוג יפה, שברנו את חוקי הדייטים ונישקת אותי באמצע הארוחה, דבר שהצחיק אותי מאוד...אחר כך הלכנו לפארק הירקון, שכבנו לנו תחת עץ נחמד כשהנהר נשקף בענינו, הנחתי עלייך את הראש, שמעתי את הדופק המואץ שלך ועצמתי את עיניי. לפתע, בלי התראה מראש אמרת את זה, ואני קפצתי עלייך בנשיקות, כי מילים לא יכלו לתאר את ההרגשה העילאית שהענקת בי באותו הרגע...

אני זוכרת את היום הראשון שפגשת את הורי, היית לחוץ כל כך ופחדת שהם לא יקבלו אותך, בהתחלה גם אני חששתי מאחר וזו הפעם הראשונה שאני בוחרת להכיר להם את החבר שלי, וכשהגיע הרגע שתפגש איתם ידעתי שהם יקבלו אותך ויאהבו אותך, היום אתה ממש בן בית אצלנו...אפילו יש לך מברשת שיניים משלך שממתינה לך בכל פעם כשאתה נשאר לישון אצלי. 

אני זוכרת את היום הראשון שפגשתי את הורייך, לא יכלתי להסתיר את הלחץ שהיה בי באותם רגעים, הלב שלי דפק כל כך חזק, אני זוכרת איך נישקת אותי והרגעת אותי ואמרת לי שאתה בטוח שהם יתאהבו בי, ואכן הם קיבלו אותי בצורה כל כך חמה ואוהבת... (:

עכשיו כשתקופת הדייטים כבר מאחורינו, דווקא עכשיו אני זו שפוחדת. נפלתי חזק, ממש חזק, אני מאוהבת עד כלות נשמתי (בלי הגזמה!) יש אומרים שבגיל הזה (אוטוטו 18) אפשר באמת להתאהב, ואני מרגישה שזה אכן כך. הקשר הזה כל כך משמעותי עבורי, אין רגע שאני לא חושבת עליו וכשאני איתו אני פשוט לא רוצה להרפות ממנו, אני רוצה שהוא ישאר איתי.

אני רואה אותנו מנהלים חיים משותפים, אולי אפילו חתונה...אבל אני אומרת לעצמי במפורש "יולי דיי!" לא רוצה להיפגע שוב, לא מסוגלת להיפגע אחרי אהבה כל כך חזקה כמו זו, זה ישבור אותי פשוט. אני מפחדת שאני היחידה בנינו שרואה את הקשר הזה כך...סך הכל אנחנו עוד צעירים וכל החיים לפנינו.

יש לי הרבה בנים בשכבה שתוהים "למה את לא זורקת אותו כבר ומוצאת לעצמך מישהו יותר קרוב? למה את תולה בעצמך תקוות שווא?" הם סתם קנאים. אני חושבת שכל בחורה הייתה פשוט לוקחת את הרגליים שלה והולכת, וזה שאני נשארת ונלחמת בשביל הקשר הזה ועוד רואה איתו עתיד רחוק, זה אומר עלי משהו. הם היו מתים שתהיה להם חברה שתסע בשבילהם עד הקצה השני של המדינה ועוד תישאר נאמנה כל כך.

4 חודשים שמחים שיהיו לנו אהוב שלי !

ולחשוב שהכרנו דרך הבלוג בצורה כל כך מיוחדת ולא מכוונת...

אני לא מרגישה שמישהו בכלל ממשיך לקרוא מהבלוג הזה, אז אני ארשה לעצמי לפרוק חופשי. השיגרה הזאת עושה לי רע, ממש רע. אני עמוסה מידי בשביל לעסוק בתחומים שאני אוהבת, אני עמוסה מידי בשביל להיפגש עם האנשים שאני אוהבת והמצב רוח יורד לטמיון. 

אני רואה בהפסקות את הזוגות בבית ספר מתנשקים ומתחבקים והולכים ביחד לכל מקום וזה עושה לי געגוע. אני קנאית, אני מודעת לכך ולא יעזור כלום. אני מקווה מאוד שהם מעריכים את הזוגיות הזאת ולא יימצו אותה אחרי חודש, כי את החבר שלי אני צריכה לראות פעם במיליון שנה, לשמוע פעם במיליון שנה וההמתנה המתסכלת הזאת בשביל יומיים של אושר יכולה להוציא אותי מדעתי. אך מצד שני, היומיים הקטנטנים האלה שעוברים כל כך מהר לנגד עיניינו שווים פי מאה מהחודש בקושי של הזוגות האלה.

אני כל כך מחכה לתקופת ההופעות... אני זוכרת ששנה שעברה (כיתה יא') זו הייתה השנה הכי קשה ועמוסה שחוויתי, ולמרות העומס הרב והמורים המטומטמים שאמרו לי ש"עם ציונים כמו שלך לא תזכי לתעודת בגרות! תפסיקי עם ההופעות ותתחילי ללמוד!" והורידו לי את כל המוטיבציה שהייתה לי - בסוף השתקתי את כולם. גם הופעתי במקביל ללימודים וגם הפצצתי בציונים! ההופעות הן רגעי האושר הקטנים האלה שאני אקח איתי לכל החיים. ההופעות האלה מנתקות אותי מהלחץ ונותנות לי להרגיש חייה. אם ביום רגיל אין לי כל כך ביטחון - בבמה אני אחרת. השנה אני מאוד מקווה שהשיגרה העמוסה והדרישות הרבות לא ייאלצו אותי לוותר על ההופעות - במיוחד לא בשנה האחרונה שלי.

לא משנה מה אני עושה, כמה אני חורשת - במבחנים הבלאק אאוט משתלט על מוחי. אני לא מהאלה שמשתמשים בזה בתור תירוץ "מוצדק" לזה שהם לא למדו מספיק, אני מהאלה שחורשים את החיים, מצליחים - אבל לא תחת לחץ. שקלתי כבר מספר פעמים לפנות ליועצת, אך כנראה שהאגו שלי לא מאפשר לי בכך. אני לא מוכנה לקבל הקלות של זמן ובחינות בעל פה,זה פשוט מרגיש לי כאילו אני לא מספיק טובה בשביל "להצליח בדרך הרגילה" וחוץ מזה לדעתי בחינות בעל פה מלחיצות יותר מבחינות מול דף בו המחשבות רצות ואני כותבת בקצב שלי כשאין זוג עיניים קרות המביטות בי במבט חסר סבלנות.

אבא עדיין בחו"ל, אמא חוזרת מהעבודה מאוחר בכל יום ואני ממלאת תפקידים רבים וחשובים בבית - נקיונות, סידורים, לדאוג לאחי הקטן ובקיצור לא פשוט. לא אחרי ימי לימודים מפרכים ומחשבות על הבחינות והעבודות הקרובות. שלא לדבר על העובדה שאני ממש חייבת למצוא עבודה בקרוב...

קשה יש רק בלחם? הלוואי שכך היה.

כולנו מייחלים להיות בזוגיות באיזשהו שלב. זה עושה לנו כייף שיש מישהו לאהוב ושיאהב אותנו חזרה, שיש מישהו להתחבק ולהתנשק איתו, מישהו שתמיד יקשיב לך וינהל איתך שיחות על עניינים שמדברים אל שניכם, מישהו שרבים איתו ואחר כך ההתפייסות הנעימה הזאת שמגיעה אחרי הריב, מישהו שמלמד אותך דברים מעולמו העשיר, מישהו שמילה קטנה שלו מרוממת את מצב רוחינו בשניה...כולנו רוצים אהבה.

האהבה מעוורת אותנו, מטמטמת אותנו ומוציאה מאיתנו צדדים שאין בנו בדרך כלל. פריחתו של קשר הוא דבר יפייפה וכה תמים, שכולנו שוכחים שלרוב הקשרים יש בסוף פרידה כואבת שמזכירה לנו שלא מדובר בסרט הוליוודי ושבחיים לכל דבר יש סוף.

אני אוהבת את החבר שלי, אני חושבת שאין דקה שאני לא מציינת זאת ועדיין מרגישה שזה לא מספיק כדי לבטא מה שאני באמת מרגישה כלפיו. אני למדתי ממנו המון, למדתי ממנו עד שהפכתי להיות ממש כמוהו. פתאום סגנון המוזיקה שאני שומעת התרחב, פתאום נושאים שלא כל כך עניינו אותי בעבר מעניינים ומרתקים אותי כיום...באמת ובתמים שאני לא עושה את כל הדברים האלה בשביל לרצות אותו, אני פשוט מניחה שעם הזמן, כשלמדתי לאהוב אותו, למדתי גם להכיר ולאהוב את מה שהוא אוהב.

אתמול ערכתי איתו שיחה ארוכה, דיברנו על המון נושאים, צחקנו, שיתפנו בחוויות ואז לפתע הוא העיר לי שהוא חושב שאני מתחילה להתנהג כמוהו, בהתחלה הוא כמובן התלהב שאני אוהבת את אותם דברים שהוא אוהב...אך לאחר מכן הוא התחיל להרגיש כאילו אני נכנסת ממש ל"חלל הפרטי שלו" שזהו קו הגבול.

אחרי השיחה הזאת הרהרתי לעצמי הרבה - להפסיק את ההתנהגות החדשה והתחביבים החדשים? לא להפסיק? זאת אני בכלל? אני בכלל יודעת איך להגדיר את עצמי? החלטתי לכבד אותו ולאט לאט להתנתק מהכל ולחזור לעצמי, גם שם היה לי טוב. אם פעם הייתי נשית כזאת ומעודנת - בזכותו בתקופה הזאת הרשתי לעצמי להרגיש יותר משוחררת ולעשות דברים שמעולם לא ידעתי שאני מסוגלת אליהם.

סך הכל אני מבינה מאיזה מקום זה נובע, אני מניחה שגם הייתי דואגת אם לפתע הוא היה מתחיל להתנהג כמוני ולאהוב כל מה שאני אוהבת, זה מוריד מהמשיכה, זה מוריד מרמת העניין, אין כבר עולמות פרטיים והכל הופך ל"ביחדי" כזה.

באופו כללי יחסים זה דבר לא פשוט, בטח שלא יחסים מרחוק כמו אצלנו שהגעגוע משחק כאן משחק קבוע. לחשוב עליו בכל מקום, בכל זמן, לספר עליו, להתרגש כשאני רואה ממנו הודעה, להתעצבן כשהוא לא מתייחס, להתרגש כשאני שומעת את הקול שלו, להתרגש שאני שומעת מישהו אומר את השם שלו, לחייך כשאני רואה את התמונות שלנו יחד מזמנים יפים ולהתאהב בו בכל פעם מחדש כשנפגשים...גם מהבחינה הזאת אני מאבדת את עצמי, אני מאבדת את הראש.