אם הייתה לי את האפשרות ברגע שזה נגמר לומר לך מה אני חושבת, אם הייתי מוצאת את המילים לתאר את הכאב הזה, הבלבול הזה שעובר עלי ומלווה אותי יום יום במשך חודשים, התחושה הזאת שהזמן קפא והכל נעצר... אם היית נותן לי רק אפשרות להגיב, איך באמת הייתי מגיבה? התגובה האוטומטית של כל בן אדם שפוי היא שילוב של שוק וזעם, שגוררים אחריהם דמעות שבורחות מעצמן ולא מצליחות להסתיר את המרירות שאני מרגישה בגרון לאותו רגע ואחריה, אחרי שאיבדתי ועיכלתי, ברגע מפתיע (מצופה אומנם, אך בזמן לא משוער) תבוא גם הסטירה. 

מצד שני, נגיד ואני לא אדם נורמטיבי, נגיד ובאמת הרגשתי אלייך מה שלא הרגשתי לאף אחד מעולם ואני גם לא חושבת שאיי פעם מישהו יזכה לכך בזכותך (עוד מנה לתוספת האגו הגברי שלך), יש סיכוי שהייתי מגיבה אחרת? אפשרות אחת שהייתי מורחת חיוך מזוייף על הפנים ואומרת שאם זה עושה לך טוב, זה עושה לי טוב, למרות שהתשובה מובנת מאליה. אפשרות שנייה שהייתי שותקת לחלוטין ומתירה לך להשאיר אותי שם וללכת בלא כל פגע, חוסכת ממך שקרים וחוסכת מעצמי שאלות מיותרות, מקבלת את המצב הנתון בהבנה.

אם היית נותן לי רק אפשרות להגיב, סביר להניח שהייתי משלבת בין כל הגישות - הייתי בשוק, הדמעות היו בורחות מעצמן וחושפות את הטעם המריר בגרון, הייתי מתעקשת לחייך חיוך מזוייף למרות הדמעות ומניחה לך לעזוב אם זה עושה לך טוב, אבל לא הייתי אומרת דבר. 

לא משנה כמה אני מתאמצת להמשיך הלאה, לא משנה כמה אני מכחישה ומדחיקה ומנסה להתגבר, לא משנה עם מי אני נמצאת ואיפה, לא משנה כמה זמן יעבור, אני לעולם לא אצליח למחוק אותך מחיי...אתה תמיד שם, לא כל כך מוחשי אבל רק אני מסוגלת להרגיש בך, גם אם איני רוצה בזאת.

בזמן שהיינו יחד התמכרתי אל החיוך שלך, התמכרתי אל המבט החודר שלך, התמכרתי אל הריח שלך, התמכרתי לנשיקות שלך, התמכרתי לאסמסים החמודים שלך, התמכרתי למילים המצחיקות שהמצאנו ואף אחד אחר לא היה מסוגל להבין, התמכרתי לשירים שהיו מאחוריהם משמעות ענקית עבורנו, התמכרתי להתעורר לצידך בבוקר...אתה כמו סם בשבילי, מעולם זה לא היה כך עם אף אחד בעבר.

אתה בטח כבר המשכת הלאה מזמן, התקדמת, התפתחת, מצאת לך אהבה חדשה...האמת שגם אני, עם כמה שזה מרגיש לא מוסרי, פיזית להמשיך הלאה אבל רגשית להיעצר בעבר, זה בלתי נמנע. אני רואה הרבה זוגות שנפרדים וחוזרים ושוב נפרדים, ושוב חוזרים ולעיתים תוהה לעצמי אם אתה מתחרט על ההחלטה המשמעותית (ואולי הפזיזה?) הזאת. אבל אחרי חודשים שהסנפתי אותך, את הטעם הישן, המוכר והאהוב אני מכירה אותך טוב מכל פינה אפשרית - אתה לא אחד שמתחרט, ברגע שאתה מחליט משהו אתה דובק בו עד הסוף...אבל כזאת אני, אחת שתמיד רואה מעבר כמו שאתה בוודאי זוכר, וברור לי שלא תמיד אתה אוהב לחשוף את מה שאתה מרגיש, ואני כל כך תמימה שתמיד יש בי איזושהי תקווה קטנטנה שלוחשת לי בשקט שאתה מתחרט ואתה יודע היטב שהפסדת.

בשבילך אני רק אחת נוספת בדרך, בשבילי אני ואתה זה כל העולם...כשאין אנחנו, העולם נעצר.

בסדר, ממילא היה מדובר באהבה בלתי אפשרית נכון...?

היא הייתה אפשרית לולא וויתרת.

**אזהרה: זה פוסט ארוך אך מרתק.

5 וחצי בבוקר, קור אימים וכמעט אף נפש חיה בחוץ. אני קמה בנחישות אחרי לילה שמרגיש כמו לילה ללא שינה, עם דופק מואץ מודדת אין ספור בגדים כדי לחפש את המראה המושלם. אחרי תספורת שעשיתי במספרה וטיפול פנים ומריטת שיערות אצל הקוסמטיקאית אני נראיית כאילו אני אחת מכוכבות דיסני, מתוקתקת מכף רגל ועד ראש. 

רצתי במהירות לרכבת, עם המזל שלי פיספסתי אותה בדיוק בדקה, מזל שיש תחנת אוטובוסים לא רחוק משם. רצתי בכל כוחי, חיפשתי קו ישיר לתל אביב ולמזלי גם מצאתי אחד שמגיע אפילו מוקדם יותר מהרכבת. בדרך לשם שמעתי בלופים את השירים שאני תכננתי לשיר באודישנים, לא אכלתי דבר בבוקר, שתיתי רק תה עם דבש בשביל הגרון, אבל הרגשתי סחרחורות ובחילות במשך כל התקופה הזאת ולילות שלמים בהם התהפכתי במיטה מהלחץ והתקשתי לישון כמו שצריך, אבל זהו זה. הגיע הרגע הגדול - אני בתל אביב בדרכי למיונים.

תפסתי מונית וביקשתי מהנהג שיסיע אותי להיכל המוזיקה ביפו, הוא ישר הבין שיש לי מיונים ללהקה צבאית ובאדיבותו הרגיע אותי ממש שניה לפני האודישן "תראי מתוקה, את יודעת כמה בחורות כמוך אני מסיע למיונים האלה בכל שנה והן אחר כך בוכות שהן לא מתקבלות? זה לא משנה אם את יפייפיה, ותאמיני לי שיש לך את הלוק המתאים, ואם יש לך קול של זמיר, מותק להקה צבאית זה כמו מאפיה - את צריכה קשרים, מי שמקומבן נכנס, מי שלא אוכל אותה...לצערי ככה זה עובד והם לא בוחנים אותך לפי הקריטריונים הנכונים, אבל תשמעי מה אני אגיד לך? את באמת מקסימה ויש לי הרגשה שגם מאוד מוכשרת, אז שיהיה בהצלחה..." וואלה, תודה באמת. האמת שעם כמה שכאב לשמוע, הוא לא חידש לי כלום, אני באתי לנסות ומה שיהיה יהיה.

הגעתי להיכל המוזיקה, מקום יפייפה, מלא מדשאות, לא מפואר כמו "הבימה", כמו בית ספר רגיל רק שמתמקד כולו במוזיקה. הדופק שלי הואץ ככל שהתקרבתי יותר לכניסה ומצאתי עצמי עומדת מול עשרות מוזיקאים שממתינים גם הם להיבחן למיונים. היו כאלה שנראו מפוחדים ומהססים כמוני, היו כאלה שנראו בטוחים בעצמם (ובמקרה גם קלטתי שהם מכירים לא מעט מהחיילים שם אז הבנתי גם למה...) אבל המשותף לכולם? לכולם הייתה אהבה למוזיקה ולהט בעיניים כי הם מוכנים לעשות הכל בשביל להיכנס ללהקה הצבאית, הכל! (תראו את הסרט "הלהקה" ותבינו על מה אני מדברת).

אז תחילה היו הרשמות, היינו צריכים למסור תמונת פספורט ואת תעודת הזהות שלנו ולאחר מכן חלקו לנו שאלונים בהם כל אחד כותב על עצמו את ניסיון החיים שלו בתחום השירה ומתאר אם יש לו כישורים נוספים. לאחר שמילינו את הפרטים נאלצנו להמתין במדשאות בחוץ עד שיועילו בטובם לקרוא בשמנו כדי להיבחן. החבר שלי נסע את כל הדרך מירושלים להיכל המוזיקה ביפו רק כדי לתמוך בי, אני לא כל כך הצלחתי להחזיר לו אהבה עם כל הלחץ הזה שהיה לי, אבל הוא היה מוכן לספוג את זה כי הוא חייב להיות כזה מדהים.

שכבנו על הדשא כשאור השמש מלטף את עורנו, מידי פעם הוא ליטף ונישק אותי, הרגיע אותי ואמר שהכל יהיה בסדר ושאני מדהימה, כאילו הדעה המאוד אובייקטיבית שלו היא שתרגיע אותי. משהו הציק לי, אני מרגישה שהרגש שלי אליו דעך משמעותית...אין לי הסבר לכך. לפני כמה ימים חברה שלי לקחה אותי לשיחה, היא אמרה לי שאני לא חופרת עליו כפי שהייתי חופרת על האקס, למעשה אני לא מזכירה את החבר הנוכחי שלי כלל. היא מרגישה שאני לא מתלהבת ממנו, והאמת שהיא צודקת. אני לא מתלהבת ממנו, הוא מדהים והכל...אבל משום מה לא מצליח להסעיר אותי, ולא משנה כמה אני נאבקת ומנסה להרגיש כלפיו משהו, אני לא מצליחה.

אז עשיתי לו שיחה בזמן ההמתנה הארוכה עד שיקראו בשמי כדי להיבחן, עם כל הכאב נאלצתי להגיד לו הכל והוא פשוט ישב בשקט וספג. הייתה שתיקה ארוכה, לא העזתי אפילו להביט בו מרוב שהרגשתי אשמה שהוא עשה את כל הדרך שלו לכאן, היה מוכן להתייבש בחוץ בזמן שאני נבחנת ועוד בשביל מה? בשביל שהחברה הכפויית טובה שלו תתוודה בפניו שהיא לא מרגישה אליו כלום? שזה מרגיש לה רייבאונד וחייבים להפסיק? אני מרגישה חרא בן אדם. הוא לעומת זאת אמר שעצם זה שהייתי גלויה איתו מראה שאני לא חרא בן אדם, שבאמת ובתמים ניסיתי אבל כשראיתי שזה לא זה שיתפתי אותו.

אחרי השיחה המדכאת מהר העברנו נושא וניסינו לצחוק כמה שיותר ולהפיג את המתח, פתאום קלטתי שכולם יושבים סביבנו בדשא בקבוצות - חלק עושים חימום לקול, חלק מנגנים בגיטרות ופוצחים בשירה, חלק מעשנים כדי לעבות את הקול (אני אישית לא אוהבת) וחלק סתם באו להכיר אנשים לכייף ולהנות. כשכולם פצחו בשירה הצטרפתי אליהם, הכרתי כמה בנות חמודות והרגיש פשוט כמו בסרטים המוזיקלים כשמנסים לתאר באופן דיי מוגזם בית ספר למוזיקה שבהפסקות שלו כולם עוסקים במוזיקה, מסתבר שזה ככה באמת, וזה פשוט מדהים.

מפעם לפעם עברו לידנו שחקנים מפורסמים כמו למשל הרן שגיא ("הילדים מגבעת נפוליאון") ודניאל מורשת ("האי" ו "החולמים") שהחליף איתי פרצופים מצחיקים מידי פעם ועשה שטויות. אחרי כמה שעות של ייבוש רציני בו ניסינו לא לאבד את העשתונות יצא החייל לקרוא בשמות הנבחנים הבאים. האודישנים התבצעו בנגלות של 40 איש בכל פעם. כל אדם שהוא מקריא צריך להגיד על מה הוא נבחן (שירה\משחק) ולציין אם יש איתו נגן מלווה. כשהוא קרא בשמי כל המבטים של כולם הופנו אלי "שירה" אני אומרת, המתחרים שלי יודעים אם מי יש להם עסק עכשיו.

הכניסו את הקבוצה שלי ואותי לאולם ענק בו יש במה ענקית עם מיקרופון ופסנתר ו40 כיסאות מהצד..."רגע, מה?!זה לא אודישן פרטני?מלחיץץץ!" מסתבר שכל המתחרים שלי יושבים בצד בזמן שאני שרה ונועצים בי מבטים. לפתע נכנסים השופטים - עודד פז ("הפיג'מות") ועוד כמה שחקני תיאטרון מוכרים מתיישבים ומקריאים אחד אחד ומבקשים לראות את הקטעים שלנו. היו שם אנשים שזייפו מאוד והיו שם אנשים שהצליחו להפתיע אותי מאוד, באמת מוכשרים. כשהגיע תורי ניסיתי לשדר כמה שיותר ביטחון אבל משהו נכנס בי, רעדתי והיה קשה להסתיר את הפחד שלי, מידי פעם הפתעתי את השופטים עם הקול שלי אבל שפת הגוף ששידרתי הרסה את הסיכויים להתקבל. 

יצאתי מהאודישן מבואסת אל החבר שלי, חיכינו קצת וכעבור חצי שעה החייל יצא אלינו עם ערימת מכתבים בהם כתובות התוצאות. פחדתי לפתוח את המכתב שלי ולבסוף פתחתי אותו ו...לא עברתי כמובן. עם כמה שהיום הזה הרגיש כמו סרט, חייב לקרות משהו מבאס שיכה בי ויזכיר לי שעדיין מדובר בחיים האמיתיים. החבר שלי ראה כמה אני מבואסת והחליט לעשות לי יום כייף בקניון על חשבונו - אכלנו במקדונלס, הוא ניסה לעודד אותי קצת, הלכנו לחנויות בגדים וכשמדדתי שמלות והוא הסתכל עלי עם מבט של "וואו..." הייתי נבוכה ורצתי חזרה במהירות לתא ההלבשה. 

בסוף ישבנו על איזה ספסל באמצע עזריאלי, הסתכלנו אחד על השני מבלי לומר דבר, ולפתע הוא אמר "לא טוב לך איתי נכון? את מרגישה אלי כמו שאת מרגישה אל הידיד הכי טוב שלך...יש מצב שבלי כוונה אני רק רייבאונד בשבילך?" לא ידעתי איך להגיב, מלכתחילה לא רציתי לתת לו את ההרגשה שהוא רייבאונד, אבל מצד שני באמת לא טוב לי איתו..."אני לא מצליחה להרגיש אליך כלום...באותו היום שהכל התחיל ונעשה רשמי הרגשתי, אבל זה לאט לאט דעך ואני פשוט לא יודעת מה לעשות...אני לא רוצה להמשיך עם זה ולהיות צבועה איתך, אתה ממש לא רייבאונד ואני לא מתחרטת על דקה שאני איתך." הוא הירהר לעצמו קצת "אז...את רוצה הפסקה? לא מאמין שאני אומר את זה בשלב כל כך מוקדם אבל...רוצה?" חייכתי אליו וליטפתי את הלחי שלו "איך אני מתלהבת מכל המניאקים האלה תגיד לי? איך כשיש לי מישהו כמוך שנוסע ומתייבש בתל אביב שעות רק בשביל כמה דקות עם החברה שלו כדי לתמוך בה אני לא מסוגלת להרגיש כלפיו כלום? אין אין אני פשוט מטומטמת..." בשלב הזה הוא סתם לי את הפה עם האצבע "את לא. ותקשיבי אני באמת הייתי רציני כשאמרתי שאני מוכן לחכות לך...כמה שצריך!" חייכתי אליו ואז הבטתי בשעון, קלטתי שאני צריכה כבר לצאת לכיוון העיר שלי, אז הוא ליווה אותי לרכבת.

ישבנו שם, ברציף ממתינים לרכבת. הוא בהה בי ואני אפשרתי לו לבהות בי והבטתי על הרכבות שחולפות. כשהגיעה הרכבת שלי הוא חיבק אותי חיבוק חזק ולחש לי באוזן "אני מצטער" ולפני שהספקתי להבין מה קורה הוא נישק אותי נשיקה ארוכה. מה יהיה איתנו? מה אנחנו עכשיו? ביחד? לא ביחד? לא ממש ברור לי...סיכמנו על הפסקה אבל הוא בכל זאת מתעקש לנשק אותי.

עליתי על הרכבת, הרצתי לעצמי בראש סיכום של היום המורכב הזה - נסעתי לתל אביב למיונים ללהקה צבאית שזה החלום שלי מגיל מאוד צעיר, לא התקבלתי - מבאס מאוד אבל אני מניחה שזו הייתה חוויה מעניינת וחשובה לחיים, בחיים אני הולכת לקבל עוד הרבה "לא" עד שיבוא אחד שיגלה אותי ויגיד "כן". אמרתי לחבר שלי כל מה שמפריע לי ביחסים בנינו, הוקל לי אך המצב עדיין מעורפל...אנחנו סוג של ביחד. כשחזרתי הייתי מותשת מאוד, החבר התקשר לבדוק שהגעתי בשלום וגם סתם לברר אם למרות היום המבאס הצלחתי להנות ממשהו, אמרתי לו שנהנתי מעצם זה שהוא היה שם. אחרי השיחה נרדמתי, וכשהתעוררתי? הכל הרגיש כמו חלום.

ננסה להשתפר עד אז לקראת האודישנים לתזמורת צה"ל...:\

בין כל העומס של הלימודים, המתכונות והבגרויות אני גם זמרת - כותבת שירים, מתרוצצת בין אודישנים ונלחמת בחורף הנורא בשביל לשמור על הקול (לא תאמינו איזה טירוף עובר לזמר שמאבד את הקול, זה כמו כדורגלן שמאבד את רגלו). השבוע ב-26.1 יש לי זימון ללהקה צבאית, שהכניסה אליה אומנם מאוד לא פשוטה, מאחר ויש מתחרים רבים ומוכשרים על התואר הנכסף, אבל מגיל צעיר אני חולמת להגיע לשם ומשם הדלתות יפתחו בפניי. 

קיבלתי  היום טלפון מתזמורת צה"ל - גם הם ישלחו לי בקרוב זימון, אבל היי, כל הצעה שעשויה לפתוח עבורי דלתות לעבר פריצת דרך תתקבל בברכה. זה מאוד מלחיץ להגיע לאודישנים כל כך משמעותיים שמראש יודעים שהסיכויים קלושים, אבל רק בגלל פיסת התקווה הקטנטנה שיש לנו שמחזיקה אותנו שם בתור בין מאות אלפי הזמרים שחולמים להפוך לדבר הגדול הבא, אנחנו לוקחים את הסיכון של "אחד למיליון" והולכים על זה, הולכים בעקבות הלב.

מוזיקה בשבילי היא המפתח ללב ולנשמה, אני מרגישה שנולדתי ליצור סגנון מוזיקה שונה ממה שנשמע עד כה, כמו כולם חולמת, אבל בשונה מהשאר, מסוגלת ליצור אחת. אני מאמינה שיש בי את מה שדרוש ושאני מקווה מאוד שבין כל המאות שיהיו שם, אחרי שראו ושמעו כבר הכל, הם יבחינו באחת כמוני - לא יפה מידי, לא מכוערת מידי, עם להט בעיניים ,כריזמתיות וניסיון של שנים. אני מקווה שהשמועות על כך שלהקה צבאית דורשת פרוטקציות ומראה חיצוני מעל כישרון זו סטיגמה מהוללת של צופים מן הצד, אך למרות התקווה הקטנטנה אני משאירה לעצמי גם מקום לא להיות בו כל כך אופטימית.

הסיכויים להתקבל קלושים - אך עולים כאשר מעזים ומנסים.

עד אז אני מתהפכת במיטה מההתרגשות, הדופק מואץ, המחשבות מתרוצצות על "מעניין איך יהיה?" ,"איך יגיבו כשאני...?" ,"מה אלבש?", "האם השירים שבחרתי מספיק טובים?" מתאמנת יום יום על השירים שלי ומחכה לרגע המיוחל בקוצר רוח. אני יודעת שאם לא אתקבל אתאכזב, אני יודעת שלנסוע לשם סתם בשביל לשמוע "את חמודה והכל...אבל מצטערים, אל תפסיקי לחלום!" אבל אני לא אפסיק, זו תהיה חוויה מעניינת ומקסימום לא להקה צבאית, אז תזמורת צה"ל, ומקסימום לא תזמורת צה"ל?

אני כבר אמצא את הדרך שלי :)