על פניו נראה שהחיים שלי יפים - כולם במשפחה בחיים ברוך השם, גרים בבית גדול עם גינה, שני רכבים, אני מקבלת כל מה שאני רוצה, המקרר תמיד מפוצץ באוכל, מחשב, פלאפון וטלוויזיה לכל נפש בבית ומצב כלכלי ממש לא רע, אבל מתחת לכל החיוכים והמותרות קורה משהו נורא ששמתי לב אליו רק היום, המשפחה מתפרקת.
לאחי הקטן יש לב טוב, הוא בחור נבון מאוד, אבל הלימודים הם לא ממש בתחילת סדר העדיפויות שלו. הוא ילד שמאובחן לקחת ריטלין, ילד שאנחנו משלמים לו על אלפי מורי פרטיים, ילד שמסרב לאכול - במיוחד דברים בריאים וניזון רק מג'אנק פוד למרות שהוא יודע שזה ממש לא בריא, וקבור כל היום תחת מסכי הטלוויזיה והמחשב.
אמא שלי עסוקה נון-סטופ. היא עובדת בימים, לומדת באוניברסיטה בלילות ופעמיים בשבוע הולכת איתי למכון כושר כדי להדק את קשרי האם ובת שלנו ולפעמים אנחנו גם יוצאות לקניות. בלילות קצת לפני שהיא מתחילה ללמוד היא צופה עם אחי בתוכניות ריאליטי מטופשות, וכך מחזקת את הקשר שלה איתו. לא חסר מישהו? אה כן, אבא שלי.
אבא שלי קם כל בוקר מוקדם מאוד וחוזר מהעבודה מאוחר. הוא לא מסוג הגברים שרובצים על הספה וצופים בכדורגל עם בירה ופיצוחים, להפך, הוא מבשל, הוא מנקה (חלוקת התפקידים בבית בין אמא לאבא היא שוויונית), הוא יושב לאחי על הראש עם הלימודים ולפעמים עוזר גם לי כשאני צריכה, אבל לרוב אני לא מבקשת עזרה. ההורים שלי הם צעירים יחסית, ובכל זאת לאבא שלי יש בעיות עם הלב.
עד כאן נשמע כי מדובר במשפחה נורמאלית לחלוטין, הרי לכל אחד יש את הקטעים שלו, אבל כשמגיע מצב שאבא חוזר מהעבודה בלי חשק לדבר או לאכול, נלחם עם אחי בכוח שילמד ומתנשף בכבדות ומרגיש שהוא הולך לקבל התקף לב בעוד רגע, וכשההומור והאופטימיות הכובשים אצלו שבגללם אני כל כך מעריצה אותו דועכים והוא נעשה איש אפור וממורמר, זה כבר רמז מתרים לכך שהמשפחה הזאת רחוקה מלהיות במצב האידיאלי.
נהייתה לנו שיגרה יומיומית מעוותת. כל בוקר אני מתעוררת הרבה לפני השעון המעורר בבהלה לקול צעקות הוויכוחים. בין אם זה בין אבא שלי לאחי על זה שרוצים להשאיר אותו כיתה ושהוא לא קולט שהוא חייב להתאפס על עצמו ולקחת את עצמו בידיים, ובין אם זה קאסח בין אבא לאמא, על זה שהם כבר לא יוצאים לשום בילוי זוגי ואפילו כבר לא מדברים יותר, על זה שהרומנטיקה בינהם מתה מזמן והתחושה שהם חיים באווירת שותפים לדירה ותו לא.
שני ההורים שלי חוו בילדות גירושים של הוריהם, לכן הם תמיד מזכירים כי לא יתגרשו ויגרמו לנו לעוגמת נפש כמו שהם חוו בזמנו. אבל מה זה משנה גרושים או חיים ביחד ומפזרים חיוכים לכולם שהכל בסדר אם הם מרגישים שהם חיים לריק, אומללים ובודדים? מצד שני, רק המחשבה על גירושים מאיצה לי את הדופק ומעלה בי דמעות, נכון שזו תופעה רווחת כיום ואף אחד לא מת וכולה חיים בנפרד עם מישהו יותר מתאים, אבל אני ממש לא רוצה שלמשפחה שלי זה יקרה. לא רוצה.
עוצמת עיניים בחוזקה כשהגוף רועד והדמעות בורחות מעצמן כשברקע קולות של צעקות ב6 בבוקר, כרגיל, מתקפלת בתנוחת עובר, שומעת דברים שממש לא רציתי לשמוע, מכסה את כל כולי בשמיכה ורוצה שהזמן ייקפא מלכת, רוצה להיעלם. מה לעשות? לתת להם להתווכח? להתערב ולהפסיק הכל? מוצאת את עצמי קפואה ומשותקת מחכה שהכל כבר יסתיים, ולצערי אין אף אחד בחוץ שאני מרגישה איתו מספיק בנוח לשתף אותו בזה, לקבל את החיבוק הזה שאני צריכה...
יולי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יולי :)
