בחיים אנשים מתחלקים לשתי קבוצות שונות - אלו שקופצים למים ולוקחים סיכון למען חוויה שהם לא ישכחו בחיים, ואלו שנשארים במקום בטחה אבל תמיד נשארים את תחושת ההחמצה והספק של "מה היה אם הייתי פועל אחרת וכן מצליח להגיע למה שרציתי להגיע?".

החלום שלי הוא להיות זמרת מצליחה, ואני עושה כל שביכולתי כדי להגיע למקום הנחשק. בהתחלה ההורים שלי היו נגד, הם רצו שאני אתמקד ב"מקצוע אמיתי" ואצא מהפנטזיות, כי לא חסרים זמרים בשוק, בטח שלא חסרים פנטזיונרים כמוני שמנסים את מזלם למרות שהסיכוי הוא אחד למיליון, אבל מה אם יש לי את מה שדרוש ואני באמת חושבת שאני "האחת למיליון"? ההורים שלי ראו אותי מופיעה כבר מגיל צעיר, הם ראו את הלהט שלי בעיניים, את הכישרון שלי שמשנה לשנה רק מתפתח ואינם יודעים ממי ירשתי אותו מאחר ולאף אחד מבני המשפחה אין את הכישורים שלי יש, ואחרי ביקורות טובות שההורים שלי קיבלו על ההופעות שלי מכל מיני אנשי מקצוע העוסקים בתחום, ההורים שלי הבינו שאולי בכל זאת מסתתר להם בין הידיים מכרה זהב ובנוסף ראו שאיני זונחת את הלימודים ותמיד משאירה לעצמי אופציה נוספת, קריירה "אמיתית" למקרה ולא יילך, והם הולכים איתי לאורך כל הדרך.

השנה זכיתי לתפקיד ראשי במחזמר שמעלים בבית הספר (בית הספר שלי הוא למעשה בית ספר לאומנויות ומדעים) ומתברר שחבויים בי גם כישורי משחק מעולים למרות שמעולם לא למדתי משחק, והאמת שחשבתי מתישהו לנסות - אבל מה שאני באמת רוצה הוא ליצור מוזיקה. אז במיונים ללהקה צבאית אמרו לי לא, אבל אני לא מוותרת, בחיים אני אשמע הרבה "לא" עד לרגע שמישהו יגלה בי את הפוטנציאל.

אתמול הלכתי למיונים לתזמורת צה"ל - שזה לא אותו דבר כמו להקה צבאית. להקה צבאית היא גוף בידור ארצי שנועד לעודד ולחזק את החיבור לארץ ישראל ולשירות בצה"ל, ואילו תזמורת צה"ל היא גוף בינלאומי אשר מייצגת את המדינה שלנו בכל העולם ומראה לכולם שגם אנחנו על המפה עם כמה שהעולם מסרב להודות בקיומנו. 

תחילה התבקשנו למלא בטופס רישום את הפרטים שלנו, את מצבור הניסיון שלנו ונשאלנו האם כבר נבחנו בלהקה הצבאית. כעבור שעה נתלתה על דלת הכניסה רשימת שמות של כל המשתתפים לפי סדר - כל אחד נכנס להיבחן בתורו. היו כאלה שבאו להיבחן לנגינה והיו כמוני שנבחנו לשירה - מי ששר נבחן על שני שירים, אחד בעברית ואחד באנגלית. בשונה מהמיונים ללהקה צבאית, השופטים באודישן היו מנצח וסגן מנצח (מנצח של תזמורת כן?) במקום סלבס עלק תומכים, ובנוסף האודישן היה פרטני, לא הייתי צריכה להופיע בלחץ מהידיעה שכל המתחרים שלי צופים בי בבוז.

בזמן ההמתנה הכרתי הרבה בנות חמודות וכשרוניות, חלקן עברו פיתוח קול, חלקן לא אבל המשותף לכולנו - כולנו רוצות להתקבל ולהצליח להיות זמרות בעתיד. אחת הבנות שאלה אותי "תגידי, איזה זמרת היית מגדירה את עצמך? טובה? ממוצעת?" הרמתי גבה ואמרתי לה "תראי, אני יודעת לקבל ביקורת, אבל אני לא באה פה עם חתיכת אגו כדי להשוויץ שיש לי קול של סלין דיון, אבל מצד שני אני גם לא באה חסרת ביטחון, אני פה כי אני אוהבת את זה וכי יש לי כישרון שאני רוצה לנסות למצות אותו בשירות הצבאי שלי ומה שיהיה יהיה". 

ישבנו לנו כל הזמרות, צחקנו לנו, מידי פעם מישהו מהנגנים ניגן וכולנו שרנו, חלק מהבנות עושות שנת שירות אז הן הסכימו לשתף אותנו מהחוויות ואפילו לגרום לי לשקול בעצמי לדחות קצת את הגיוס שלי בשביל לעשות זאת בעצמי. החיילים בבסיס עברו לידינו והתרשמו מהיכולות אפילו שאינם הבוחנים, הצטרפו אלינו לשירה ולנגינה ועשינו שמח.

כשהגיע תורי להיכנס, כל צעד לכיוון הדלת רק הגביר את עוצמת הדופק שלי באותם רגעים. הגשתי לפסנתרן את האקורדים לשירים, נעמדתי מול שני השופטים - שני רוסים קשוחים ומבוגרים שכבר ראו ושמעו הכל, אבל בניגוד ללהקה צבאית בה בוחנים חבר'ה צעירים פה נראה שהם לא מייחסים חשיבות לשום פרט שולי מלבד לשירה עצמה, שזה מעולה. התחלתי לשיר, התחברתי לכל מילה ומילה וכנראה שבגלל זה גם הקרנתי משהו טוב כלפי חוץ. כששרתי ראיתי שאותם מרימים גבה, לעיתים עוצמים עיניים ומקשיבים לקול שלי, ראיתי שממש הצלחתי לסחוף אותם איתי על אותו גל.

כשסיימתי לשיר הם שאלו אותי מספר שאלות ולפתע התקיל אותי המנצח בשאלה שממנה חששתי "ראיתי שציינת בדף הרישום שכבר נבחנת ללהקה צבאית, יש כבר תוצאות?" יופי יולי. אחרי כל מה שעבדת קשה בשביל להתקבל, אחרי שנתת את הנשמה באודישן הם ישמעו את האמת ויעקמו פרצוף. תשקרי. פשוט תשקרי! "יש תוצאות...לא התקבלתי" אמרתי בעצב, לא יכלתי לשקר משום שהיו מגלים זאת ממילא, לפתע המנצח הפתיע אותי ואמר "מה באמת? מוזר מאוד...אני במקומם הייתי ישר מקבל אותך!" הרגשתי בעננים באותו רגע ובלב רק חשבתי לעצמי על "הנה! עכשיו יש לך את ההזדמנות! תקבל אותי לתזמורת!" אבל העדפתי לחייך ולהודות לו "אז...להתראות לבינתיים!" אמר וחייך. יצאתי מהחדר כדי לקרוא לבאה בתור בעודי מבולבלת ובעוד דבריו מהדהדים לי בראש.

כשיצאתי כל הבנות קפצו עלי במהרה וחיבקו אותי ונשקו אותי "היית מדהימה!"  "צמררת אותי!"  "הקול שלך כל כך מיוחד!"  "את בפנים בדוק!" הלוואי. פשוט הלוואי. יצאתי משם, לקחתי אוויר ואמרתי לעצמי, מה שיהיה יהיה. התוצאות יגיעו רק באפריל - עד אז נמשיך לעבוד קשה למופע שלי במרץ וננסה להעסיק את המחשבות בדברים אחרים ונקווה לטוב. אבל לא משנה מה, יהיה טוב. אם הייעוד שלי הוא אכן להיות מוזיקאית, אני אפרוץ בכל דרך אפשרית, גם אם לא דרך הצבא.

יהיה מצויין.