על פניו נראה שהחיים שלי יפים - כולם במשפחה בחיים ברוך השם, גרים בבית גדול עם גינה, שני רכבים, אני מקבלת כל מה שאני רוצה, המקרר תמיד מפוצץ באוכל, מחשב, פלאפון וטלוויזיה לכל נפש בבית ומצב כלכלי ממש לא רע, אבל מתחת לכל החיוכים והמותרות קורה משהו נורא ששמתי לב אליו רק היום, המשפחה מתפרקת.

לאחי הקטן יש לב טוב, הוא בחור נבון מאוד, אבל הלימודים הם לא ממש בתחילת סדר העדיפויות שלו. הוא  ילד שמאובחן לקחת ריטלין, ילד שאנחנו משלמים לו על אלפי מורי פרטיים, ילד שמסרב לאכול - במיוחד דברים בריאים וניזון רק מג'אנק פוד למרות שהוא יודע שזה ממש לא בריא, וקבור כל היום תחת מסכי הטלוויזיה והמחשב.

אמא שלי עסוקה נון-סטופ. היא עובדת בימים, לומדת באוניברסיטה בלילות ופעמיים בשבוע הולכת איתי למכון כושר כדי להדק את קשרי האם ובת שלנו ולפעמים אנחנו גם יוצאות לקניות. בלילות קצת לפני שהיא מתחילה ללמוד היא צופה עם אחי בתוכניות ריאליטי מטופשות, וכך מחזקת את הקשר שלה איתו. לא חסר מישהו? אה כן, אבא שלי.

אבא שלי קם כל בוקר מוקדם מאוד וחוזר מהעבודה מאוחר. הוא לא מסוג הגברים שרובצים על הספה וצופים בכדורגל עם בירה ופיצוחים, להפך, הוא מבשל, הוא מנקה (חלוקת התפקידים בבית בין אמא לאבא היא שוויונית), הוא יושב לאחי על הראש עם הלימודים ולפעמים עוזר גם לי כשאני צריכה, אבל לרוב אני לא מבקשת עזרה. ההורים שלי הם צעירים יחסית, ובכל זאת לאבא שלי יש בעיות עם הלב.

עד כאן נשמע כי מדובר במשפחה נורמאלית לחלוטין, הרי לכל אחד יש את הקטעים שלו, אבל כשמגיע מצב שאבא חוזר מהעבודה בלי חשק לדבר או לאכול, נלחם עם אחי בכוח שילמד ומתנשף בכבדות ומרגיש שהוא הולך לקבל התקף לב בעוד רגע, וכשההומור והאופטימיות הכובשים אצלו שבגללם אני כל כך מעריצה אותו דועכים והוא נעשה איש אפור וממורמר, זה כבר רמז מתרים לכך שהמשפחה הזאת רחוקה מלהיות במצב האידיאלי.

נהייתה לנו שיגרה יומיומית מעוותת. כל בוקר אני מתעוררת הרבה לפני השעון המעורר בבהלה לקול צעקות הוויכוחים. בין אם זה בין אבא שלי לאחי על זה שרוצים להשאיר אותו כיתה ושהוא לא קולט שהוא חייב להתאפס על עצמו ולקחת את עצמו בידיים, ובין אם זה קאסח בין אבא לאמא, על זה שהם כבר לא יוצאים לשום בילוי זוגי ואפילו כבר לא מדברים יותר, על זה שהרומנטיקה בינהם מתה מזמן והתחושה שהם חיים באווירת שותפים לדירה ותו לא.

שני ההורים שלי חוו בילדות גירושים של הוריהם, לכן הם תמיד מזכירים כי לא יתגרשו ויגרמו לנו לעוגמת נפש כמו שהם חוו בזמנו. אבל מה זה משנה גרושים או חיים ביחד ומפזרים חיוכים לכולם שהכל בסדר אם הם מרגישים שהם חיים לריק, אומללים ובודדים? מצד שני, רק המחשבה על גירושים מאיצה לי את הדופק ומעלה בי דמעות, נכון שזו תופעה רווחת כיום ואף אחד לא מת וכולה חיים בנפרד עם מישהו יותר מתאים, אבל אני ממש לא רוצה שלמשפחה שלי זה יקרה. לא רוצה.

עוצמת עיניים בחוזקה כשהגוף רועד והדמעות בורחות מעצמן כשברקע קולות של צעקות ב6 בבוקר, כרגיל, מתקפלת בתנוחת עובר, שומעת דברים שממש לא רציתי לשמוע, מכסה את כל כולי בשמיכה ורוצה שהזמן ייקפא מלכת, רוצה להיעלם. מה לעשות? לתת להם להתווכח? להתערב ולהפסיק הכל? מוצאת את עצמי קפואה ומשותקת מחכה שהכל כבר יסתיים, ולצערי אין אף אחד בחוץ שאני מרגישה איתו מספיק בנוח לשתף אותו בזה, לקבל את החיבוק הזה שאני צריכה...

יולי.

לאחר תחנונים רבים מהחברות, הידידים, המשפחה והמכרים החלטתי שכן - אני הולכת לאודישנים לכוכב נולד 10, העיקר שיעזבו אותי במנוחה, אני שונאת תוכניות ריאליטי, מתעבת! אבל אם זה מה שצריך לעשות בשביל להשתיק את כולם ולהוכיח שאני לא מפחדת ממי שאני, אני אעשה את זה. הבוקר היה גשום במיוחד, ידיד שלי שגם הלך לנסות להיבחן נתן לי טרמפ - זו הפעם הראשונה שאני מרשה לנהג צעיר להסיע אותי על הכביש (ועוד ביום גשום שזה חתיכת סיכון).

הגענו למתחם האודישנים, בכניסה חילקו לנו מספרים. אני הייתי נבחנת מס' 154 - כן כן, מאות באים להיבחן שזה פשוט מטורף ! וזה עוד נחשב מספר מועט לאחר ש "The voice ישראל" עלו לאוויר וגם בעקבות הגשם וסופת הקור. לפי מה ששמעתי מחברה שלי, האודישנים הם לא מה שמאכילים אותנו בטלוויזיה, מדובר בכמה סינונים לפני המפגש עם השופטים האמיתיים עם אנשים מטעמם. 

נכנסנו לאולם גדול (מאחר והיה גשם האודישנים נערכו במבנה סגור) ולפתע אני רואה את הקהל מואר בתאורה של טלוויזיה, ובשורה הראשונה יושב מנכל קשת, הבמאי בכבודו ובעצמו יואב צפיר, מנכלי חברת "טדי הפקות" ולפתע נכנס בפתאומיות לא אחר מצביקה הדר שעישן סיגרים בזה אחד זה בצורה כפייתית. הלב שלי החל לפעום, מה הולך כאן לעזאזל?! ממתי כל האנשים החשובים הללו נמצאים בסבב הראשון של המיונים?! הסתכלתי על חברה שלי בכעס, אין סיכוי שאני עושה את האודישן הראשון שלי לעיניי המצלמות! הכל בגלל שהיא גררה אותי!

בהמשך נרגעתי שהבנתי שבסך הכל רוצים לצלם אותנו (ובאמת צילמו אותנו) לפרומו ולפתיח של כוכב נולד 10. אחרי צילומים מייגעים של שעתיים יצאתי לעמוד בתורים הארוכים שתמיד הייתי רואה בטלוויזיה, זה היה מדהים להרגיש זאת על בשרי - כל כך הרבה מוכשרים (בכל הגילאים!) עם חזון להיות מוזיקאים, כל כך הרבה אנשים שנראים כאילו יצאו מקטלוג אופנה, כל כך הרבה נבחנים וכל כך מעט מקומות בנבחרת. 

אז מסרתי להם תעודת זהות, תמונת פספורט, נשאלתי שאלות כמו "האם יש לך ניסיון בתחום מוזיקלי\טלוויזיוני?" , "האם את כותבת\מלחינה שירים?",  "מי הזמר שהכי השפיע עליך ומדוע?" וכו'. משום מה לא התרגשתי בכלל, למעשה עד לאותו בוקר בכלל לא ידעתי אם אני באמת רוצה ללכת, בסוף הלכתי על זה כי לחצו עלי, אבל אני חושבת שכוכב נולד היא קיצור דרך, ואומן אמיתי צריך לעשות זאת בדרך הארוכה, המייסרת והקשה. 

חלקו אותנו לקבוצות של כ50 איש, והכניסו כל קבוצה לכיתה אחרת שבה ממתין נציג מטעמם שרושם לעצמו הערות בזמן האודישן. אחד אחד עמדו במרכז הכיתה, כשכל המתחרים סובבים אותם, שרו וניסו להקרין משהו ייחודי, משהו עוצמתי, משהו שהוא יותר מסתם לשיר יפה - בכל זאת מדובר בסך הכל בתוכנית טלוויזיה. היו כאלה שגרמו לנשימתי להיעצר והיו שגרמו לי להרים גבה מההפתעה שבאמת יש אנשים גרועים שבטוחים במיליון אחוז שהם מדהימים. אני האחרונה בקבוצה שלי שקראו בשמה, עמדתי בביטחון, למעשה דיי שמתי זין על מה שיחשבו, באתי בגישה של "זאת תוכנית מטומטמת - ברור לי שאני לא אתקבל, אני שפויה מידי אז אני עושה את זה בשביל החוויה." 

מצד אחד האפתיות שהייתה לי כלפי התוכנית סייעה לי לא לרעוד ולהיכנס לפאניקה מיותרת, אבל מצד שני יכול להיות שהיא הסיבה שלא קיבלו אותי. כן, שוב שמעתי "לא" - קודם בלהקה צבאית, עכשיו כאן...זו השנה הראשונה שבה אני ממש נלחמת באודישנים על מקום נחשק למען קידום הקריירה המוזיקלית שלי ולא מוותרת כששומעת "לא".אז נכון, מעט התבאסתי שלא התקבלתי, לא חלילה מהעובדה שאני לא חלק מכוכב נולד וזה חלום חיי, אלא עצם העובדה שאשכרה ניסיתי להשתלב בתעשיית הריאליטי המכורה (כאילו בחייאת, התקבל זקן ששר ורקד שירים חסידיים אבל אני לא! ).

קיוותי שלמרות שאני לא רוצה להשתייך לזוהמה הזאת, ולמרות שברור לי מאליו שאני לא אתקבל...שהם יוכיחו לי שאני טועה ויתחננו שאני אקח חלק בתוכנית...אז קיוותי.

בלילה יצאתי עם חברות לחגוג במסיבה, רקדנו כמו מטורפות, דפקנו קצת את הראש עם וודקה-רדבול (אני מתאמצת לכתוב לכם כשאני מעט מסוחררת), שזה משהו שאני לא נוהגת בדרך כלל לעשות (לצאת ולהשתכר עם חברות) אבל משהו נדפק בי, ובכל התקופה החרא והעומס הכבד שמוטל עלי הייתי חייבת להשתחרר ולתפוס קצת ראש. לצערי נאלצתי לעזוב את המסיבה מוקדם כי מחר יש לי חזרות למופע המוזיקלי שלהקת בית הספר מעלה מיד אחרי פורים, אני מחוייבת למקצוע, אוהבת את המקצוע ומוכנה להקריב בשבילו המון.

הלוואי שיום יבוא והפנטזיה תתממש...

עריכה:

נו טוב, לתהילת עולם עדיין לא הגעתי, גם לא לפרסום דרך ריאליטי...אבל גם מומלצים בישרא זה משהו ! תודה כולם

במסגרת שיעורי פסיכולוגיה בבית הספר אני עורכת מחקר העוסק בזוגיות בבני נוער. 

כל אלה מכם שנמצאים בזוגיות מתבקשים לענות על שאלון קצרצר שלא מצריך ידע רב אלא בעיקר כנות.

השאלון הוא אנונימי וכל הפרטים שתמסרו יהיו לצורך המחקר בלבד.

לכניסה לשאלון אודה לכל משתפי הפעולה!

מעולם לא הרגשתי כל כך נבגדת כפי שאני מרגישה עכשיו. היום למדתי מי החברים האמיתיים שלי ובעיקר הוכחתי לעצמי שגם ברגעי השפל אני מספיק חזקה בשביל לדאוג לעצמי. אז איך הכל התחיל?

ובכן הלכתי לבית הספר, על הבוקר היה שיעור ספורט והמורה החליטה להריץ אותנו. הכיתה שלי מתחלקת לשני חלקים - רקדניות שרוקדות שנים ובכושר מעולה, מול בנות בעלות כישורים אחרים (שירה ומשחק במקרה שלי) אבל ממש לא ספורטאיות. נדהמתי למצוא את עצמי לראשונה בחיי עוקפת את הרקדניות הזריזות ואף נמצאת במהירות שיא שאפילו הן עצמן הודו שאינן מגיעות לרמה כזו.

כשסיימתי לרוץ התנשפתי בכבדות, אך הייתי גאה בעצמי מאוד. לפתע הרגשתי שאני הולכת להקיא את נשמתי, ביקשתי מחברה ללוות אותי לשירותי הבנות. הכל סביבי החל להסתובב, הגעתי לשירותי הבנות כמו מסוממת - אני בטוחה שהבנות הסתכלו עלי בבוז וחשבו שאני איזה פריקית, אבל ממש לא עניין אותי באותו רגע, וממילא לא הצלחתי לראות את פרצופן. 

נכנסתי לתוך התא, נעלתי את עצמי שם והקאתי את נשמתי, את כל תכולתי והרגשתי שזה לא נגמר. פתאום ראיתי לבן, הייתי מאוד מסוחררת. נפלתי על הריצפה בעודי מפרקסת ומתקשה לנשום. לפתע שבה אלי ראייתי - נעלמה ושבה, כך שוב ושוב וקלטתי את עצמי נעולה בתוך תא שירותים בעודי מרוחה על הריצפה וחסרת אונים. הצלצול נשמע באוזניי. צעקתי את שם החברה שליוותה אותי, ואין עונה. צעקתי שוב ושוב ושוב, היא פשוט נטשה אותי שם.

לרגע הרגשתי שזהו, אני הולכת להיתקע שם. ניסיתי בכל כוחי לשלוח את ידי מעלה לעבר המפתח שתקוע בדלת, היד כולה רועדת ממאמצים, ולפתע הכל נעלם. פתאום שמעתי בעיטה חזקה על הדלת שהבהילה אותי והשיבה את הכרתי "יולי?? הכל בסדר שם?" ניסיתי בכל הכוח שנותר לזעוק לה, ושוב הושטתי יד אל המפתח "זה לא נפתח! זה לא נפתח!" אני אומרת בפאניקה, רציתי לבכות אבל הייתי כל כך חלשה בשביל לבזבז את האנרגיה על הדמעות.

איני סובלת מקלסטרופוביה, אך לרגע באמת נלחצתי. ניסיתי בכל שארית כוחותיי לפתוח את הדלת, ולבסוף הצלחתי. חברה אחרת חיכתה לי שם, הפסידה שיעור היסטוריה בשביל לחלץ אותי. היא מצאה אותי שרויה על הריצפה, חסרת צבע על הפנים ובעיקר נטולת כוחות. היא גררה אותי מיד אל האחות. האחות מדדה לי לחץ דם ולא שיחררה אותי עד לרגע שבו ראתה במו עינייה שהתאוששתי.

החברה נשארה להחזיק לי את היד בעודי שוכבת רועדת ומתנשפת בכבדות על מיטת החולים. לאט לאט הצבע חזר אל פניי, וכך גם כוחותיי. הייתי כל כך בהלם מהחוויה הזאת שכשהתאוששתי איבדתי את שפיותי וצחקתי עם חברתי "עוד חוויה לאוסף החוויות שלי בתיכון. באמת שאת חייבת לנסות להתמוטט בשירותים פעם אחת!".

כשחזרתי לשיעור, המורה ממש דאגה לי, אבל כשמבטי נפגש עם מבטה של ה"חברה" שליוותה אותי תחילה ואז הפקירה אותי שם, היא אפילו לא הייתה מסוגלת להסתכל עלי מהבושה. אני כבר הבנתי מי החברים האמיתיים שלי ומי סתם מתיימרים להסתובב בחברתי לשם אינטרס אישי.

אני יודעת שלא משנה מה, כשיזדקקו לי - אני אהיה שם, כי אני בן אדם. מבחינתי להשאיר חבר פצוע/חולה לבד זה לא אנושי. הוא זקוק להגנה והשגחה.

כמו הסיסמה המפורסמת של צה"ל: "אין להשאיר חייל פצוע בשדה הקרב"

בטח שלא לנטוש בשביל לא לפספס שיעור.