בעוד 10 ימים מהיום אני חוגגת 18, וזו הפעם הראשונה שאני תוהה לעצמי אם יש בכלל טעם לחגוג. מצאתי את עצמי בתקופה האחרונה מסוכסכת עם כל כך הרבה אנשים. הגעתי למצב שכשכואב לי כבר אין לי למי לפנות חוץ מפריקה בבלוג הזה...זה מחזיר אותי שנה אחורה, ליום הראשון שהקמתי את הבלוג, הרגשתי אז אותו דבר, הרגשתי שאין לי אף אחד ושהכאב חונק אותי ומשתלט עלי. קיוותי שבמהלך השנה הזאת השתפרתי, התפקחתי, לרגע אפילו האמנתי שהכל הולך להיות פשוט מושלם...אבל הנה, החיים פוצצו לי הכל בפנים, ואני לא נמצאת בנקודה טובה יותר משהייתי - אפילו ההפך המוחלט.

החופש הגדול מכניס אותנו לסוג של בועה, סוגר אותנו בתוך עצמנו. הבעיה מתחילה כאשר מדובר בחופש האחרון, לפני הצבא, בדיוק בנקודת מפנה מכרעת בחיים שלך שקובעת מי החברים שתיקח איתך מהתיכון ואת מי תשליך היישר למאגרי ההיסטוריה או שמא תדחיק ותשכח. אין יותר מסגרת שמחברת/כובלת (תקראו לזה איך שתרצו) בינכם, ולכן כל נתק בשלב הזה של החיים הוא נתק תמידי, ואני מרגישה שאני מאבדת הרבה אנשים.

החברה הכי טובה שלי, 13 שנה אנחנו כבר בקשר, כולם היו בטוחים שזה יימשך לנצח...אבל אני פשוט לא מוצאת סיבה כבר לקרוא לה "החברה הכי טובה" חוץ מהזמן הרב שאנחנו מכירות. אנחנו לא מדברות בכלל, והיא גרה במרחק של 10 דקות הליכה ממני. הידיד הכי טוב שלי, מאז שהוא נכנס לקשר זוגי הוא לא יוצר איתי קשר כלל - גם אין פעם שאני לא מתקשרת אליו והיא לא תענה במקומו, הזוגיות לקחה לו את העצמיות. רבתי עם חברה טובה שפעם הייתה מתעוררת בשבילי ב3 בלילה אם הייתי זקוקה למשהו, היום היא לא שמה זין על החברות שלנו - היא לא יודעת מה קורה איתי ופונה אלי רק כשיש לה בחור חדש או שהיא זקוקה לעזרה במשהו. יש לי ידיד סטוציונר שבזמן האחרון ממש מגזים עם היחס שלו כלפי, מעניק לי יחס זול ודוחה, מובן שרבתי גם איתו. בקיצור, אני לבד.

מחר ט"ו באב - שוב היום הזה הפך להיות יום מדכא מלא ברוק, חנויות שעושות כסף על דברים קיטשיים מטופשים להחריד וצביעות. שונאת את הביצ'יות חסרות הטאקט ששואלות אותי "תגידי מה התוכניות שלך ליום האהבה?" כי אז אני עונה להן באדישות "ללטף את 40 החתולים שלי, אלא מה?" ואז הן כאילו מצטערות בשבילי, אבל בעצם לא כל כך: "אה...באסה...אז אם אין לך תוכניות בא לך לעזור לי לבחור למאמי שלי מתנה? את פשוט מכירה אותו טוב..." אם אני מכירה אותו יותר טוב ממך, אולי כדאי שאני אהיה החברה שלו?! פור גאד סייק!  ועד שיש בחור טוב שאוהב אותי ומוכן להקריב בשבילי המון ולהפוך בשבילי עולמות (כמובן א' האקס המדובר) אני לא נמשכת אליו, אחח מרפי צוחק עלי.

לא חברים, אני לא במחזור וגם לא עצובה שאין לי חבר - אם יהיה, זורם. אם לא? גם זורם. אני עצובה שהחברים מפנים לי את הגב כשאני צריכה אותם, אני עצובה שהגעתי למצב שזה או הבלוג או לאכול את עצמי מבפנים, ואני עצובה שיש כל כך הרבה אנשים חרא בעולם ושהבעיות הקודמות שהטרידו אותי בפוסט הקודם עדיין רלוונטיות.

מתנחמת בעובדה שבט"ו באב תמיד יש שירים יפים ברדיו...

יולי.