כל המשפחה סובבת את השולחן בארוחת הבוקר של יום שבת וההורים מתחילים לערוך איתי שיחה - "יולי, החודש הזה את כבר מסיימת תיכון...חשבת כבר על כיוון לאוניברסיטה?"רגע, מה? אני מסיימת תיכון?! כבר עכשיו?! מעכשיו אני צריכה כבר לתכנן מה יהיה איתי?! הבטתי בהם במבט מופתע ואף מאוכזב "אז זהו...? תמה תקופת הזוהר שלי? אני לא אופיע יותר על במות ואשיר ואשחק? לא אצור מוזיקה?" ההורים מחליפים בינהם מבטים מודאגים "יולי...אנחנו יודעים כמה את אוהבת לשחק ולשיר, ובהחלט ניחנת בכישורים מדהימים ויוצאי דופן שאין לנו מושג מהיכן רכשת אותם...אבל את חייבת שיהיה לך מקצוע להיאחז בו ולהתפרנס ממנו, וצר לנו אבל במוזיקה קשה מאוד להתפרנס, לא כולם מצליחים - בטח שלא בארץ שלנו..."

שתיקה ארוכה, אני בקושי נגעתי באוכל שלי, ממילא בתקופה הזאת אין לי כל כך תאבון...נמאס לי שכולם רצים במרוצת הזמן אחרי ציונים, תעודות, תארים ולא עוצרים לרגע ונהנים מהדברים שעושים להם טוב. לי עושה טוב לשיר, לשחק, לכבוש את הקהל, זה החלום שלי מגיל צעיר וזה גם החלום שלי עכשיו. עד עכשיו למרות הקושי הרב שהוטל עלי הצלחתי במשך 9 וחצי שנים לשלב בין העולמות - ביום תלמידה, בלילה זמרת. אבל החיים הם לא "האנה מונטנה" בחיים צריך לקבל החלטות, שלרוב כרוכות בוויתורים - אי אפשר לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה. וחבל.

"בסדר, כשאסיים את הבגרויות אתחיל פסיכומטרי..." כמו ילדה טובה מרצה את ההורים, שניהם נושקים לי על הראש "את יודעת שאנחנו רוצים בטובתך נכון? חוץ מזה תמיד תוכלי ללמוד מוזיקה אבל קודם שיהיה לך מקצוע..." הדמעות עומדות לי בעיניים, לא רציתי לוותר על החלום - אני עדיין לא רוצה. אני פשוט לא מצליחה לראות את עצמי בעוד 20 שנה בתוך משרד עם חליפה מחוייטת מול מחשב 24 שעות ביממה סביב אנשים צבועים שמלקקים לי כדי שאעשה בשבילהם טובות...אני פשוט לא שייכת לעולם הזה. למעשה אני לא מרגישה שייכת כלל, הדבר היחידי שאני רואה את עצמי בו הוא כובשת במות בקיסריה ,בהיכל נוקיה ובאצטדיון רמת גן ואפילו מייצגת את ישראל באירוויזיון...אני אהיה אומללה לחיות עם תחושת ההחמצה הזאת, ההרגשה שהיה לי כל מה שדרוש בשביל זה אבל לא עשיתי עם זה דבר היא פשוט מתסכלת.

שמעתי "לא" מכוכב נולד, "לא" מלהקה צבאית, "לא" מתזמורת צה"ל ואפילו את המחזמר שהייתי אמורה לככב בו בתפקיד הראשי ביטלו - גם אחרי כל זה אני לא מתייאשת, אבל מספיק שההורים ינגנו לי על המצפון ולא יתמכו בי בשביל שאני אבין שאבוד לי, לא משנה מה אעשה.

הנה אני יושבת לי במחשב ועושה עבודת מחקר ענקית בפסיכולוגיה על זוגות בעודי רווקה ממורמרת שכל מה שהיא רוצה זה לאהוב, להרגיש נאהבת וללכת בעקבות הלב אחרי מה שעושה לה טוב.

עם המזל שלי? זה לא הולך לקרות בזמן הקרוב...

יולי.