בחיים הספקתי לעבור הרבה שברונות לב, הרבה בגידות והרבה אהבות חד צדדיות. כשקורים כל כך הרבה דברים רעים שפוגעים בנו ומטרתם היא כביכול לחשל אותנו, אנחנו מתחילים להטיל ספק במי שאנחנו, באנשים הסובבים אותנו, האמון שלנו בהם פוחת עד למצב של פרנויה והסתגרות, ועד שכן קורה דבר טוב לשם שינוי, אנחנו מסרבים להאמין שזה באמת קורה. 

החל מימי היסודי ועד לא מזמן אף אחד לא התייחס לקיומי, הייתי הבחורה השקטה הזאת שכולם צוחקים איתה, מתייעצים איתה בנושאי זוגיות אך כלל לא חושבים על כיוון רומנטי איתה. כשהייתי מייעצת, תמיד מצאתי את המילים הנכונות כאילו היה לי ניסיון חיים שופע, כשלמעשה החבר הראשון שלי היה בגיל שנחשב למאוחר ביחס לממוצע - גיל 15, וגם הקשר איתו לא החזיק יותר משבוע. 

אני מודה שעד לסוף חטיבת הביניים נראייתי פשוט נורא - כשאני מביטה בתמונות ישנות אני פשוט לא מופתעת מהעובדה שנזרקתי כל כך הרבה ושלא נחשבתי לילדה "מקובלת". מאז חלפה לה תקופת האקנה המייסרת, הגוף תפס צורה נשית והשיל הרבה ממשקלו ,והטעם שלי בבגדים השתנה. הדבר היחיד שכלל לא השתנה -הוא התפיסה שלי על עצמי. הגעתי למצב שכשאני מסתובבת בבית הספר אני מסובבת ראשים ונשטפת מחמאות מבלי שאצטרך להתלבש או להתנהג בצורה זולה או מתחנפת. הגעתי למצב שכל שני וחמישי מתחילים איתי בפייסבוק שלושה בחורים בו זמנית ואני בוחרת שלא לעשות עם זה כלום, הגעתי למצב שידידים שלי שמעולם לא לקחו אותי ברצינות פתאום שואלים אותי שאלות כמו "איך בחורה כל כך יפה, כל כך מדהימה וכל כך מיוחדת כמוך עדיין לבד?" ואני תוהה לעצמי לעיתים מה כבר קרה. 

לפני חודשיים נפרדתי מא' - בחור ירושלמי שהכרתי בפולין והתפתח בנינו רומן והתגלגל לזוגיות, עד לרגע שהבנתי שאני לא מרגישה אליו כלום מההיבט הרומנטי. מאז הכרתי את ר' - (גם הוא ירושלמי, איזה קטע?) כל מה שבחורה יכולה לבקש בבחור אחד - הוא חכם, מצחיק,ילדותי אבל רציני כשצריך, מוזיקאי, רגיש, חברותי, חתיך, מורעל על הצבא ,אוהב חיות וילדים.

אני והוא משוחחים כל יום, והוא רגיל להיות בחור שנערץ בזכות הקסם והחן הרב שניכן בו, אני הבחורה הראשונה שהתנהגה כלפיו באדישות מוחלטת, הראשונה שלא נמסה מהפרצוף היפה שלו ודרשה ממנו להתאמץ ולהוכיח את רצינותו פחות בדיבורים ויותר במעשים. הוא אמר לי שאני שונה מכל הבחורות שהוא מכיר, והוא אוהב את זה.

משיחה לשיחה אני מרגישה שאני והוא נקשרים יותר, הדופק מואץ ותמיד אבל תמיד יש על מה לדבר - השיחות שלנו נערכות שעות על גבי שעות ומותירות אותי אחריהן סמוקה ונרגשת לקראת השיחה הבאה. אני מדברת עם החברות שלי עליו ללא הרף (מרחמת עליהן, אבל הן מקסימות ותומכות בי בכל מצב!) ומקור מידע מסר לי שגם הוא מדבר עם החברים שלו עלי, ידיעה שעשתה אותי מאושרת. אני מוצאת עצמי בוהה בתמונות שלו ומרגישה חיוך טיפשי שנמרח על פני ללא שליטה.

אני חושבת שאני מתחילה לפתח אליו רגשות, כמה זמן לא הרגשתי טוב כל כך בגלל בחור...

אבל עדיין קיים בי הפחד הזה - הפחד שהוא יקח אותי כמובן מאליו, הפחד שהוא יזרוק אותי, הפחד שאפגע שוב.

יש לי חברות שמעולם לא התנשקו ואפילו לא היה להן חבר אחד, אני מנסה לעזור להן לפתח ביטחון עצמי ולהכיר להן בחורים, אך בכל פעם שאני מעזה להגיד שאני שונאת את איך שאני נראיית הן מסתכלות עלי המומות - "איך בחורה מדהימה כמוך יכולה לחשוב ככה?! את לא רואה כמה רוצים אותך?! כמה את מושכת?!" ואני רק תוהה לעצמי מתי הספקתי להפוך מהברווזון המכוער לברבור יפייפה כאשר מבפנים אני מרגישה אותו דבר? 

מקווה שהפעם זה יעבוד... 

עד אז אופוריה עופפת אותי ומלטפת בחמימות.

יולי.