לא קל לנהל חיים כפולים. בניגוד לסרטים בהם איכשהו הכל מסתדר, בחיים האמיתיים הכל תמיד כרוך בהפסד. אז ביום אני תיכוניסטית כמו כולן ובלילה אני זמרת - בחזרות למופעים שאני משתתפת בהם עד שעות מטורפות. בשנה שעברה המחנכת שלי הזהירה אותי שכיתה יא' היא שנה מאוד משמעותית ועמוסה ושעלי להפסיק להופיע במיידי כי אני מסכנת את תעודת הבגרות שלי, לא רק שהוכחתי לה שאני כישרונית על הבמה, אלא הוכחתי לה איך אני מצליחה למרות העומס לצאת גם עם תעודה יפה וגם עם שבחים מההופעות, השתקתי אותה ללא ספק.

השנה הסיפור של ההתנגשות בין העולמות חוזר על עצמו, רק שהפעם אני י'ב שזו שנה אחרונה וקריטית ללא ספק, השנה שבה אני מקבלת את תעודת הבגרות שלי. המנהלת תפסה אותי לשיחה, שיחה שיצאתי ממנה בעוגמת נפש ובכי רב. "מצידי שלא תעלי על הבמה יותר! התעודה שלך חשובה כרגע יותר מהכל!" זה מה שאני שומעת ממנה אחרי שלוש שנים של הופעות בלהקת בית הספר. נימת הדברים שהיא אמרה הייתה כל כך קרה, כל כך מתנשאת! רציתי להוכיח גם לה כפי שהוכחתי למחנכת בשנה שעברה שאצלי שילוב העולמות הוא אפשרי, סך הכל הציונים שלי יפים ואין סיבה למנוע ממני לעשות את מה שאני אוהבת.

בתום השיחה עם המנהלת התקשרתי למפיק המוזיקלי שלי, סיפרתי לו שהמנהלת עושה בעיות ושאני מוכרחה שהוא יתחשב בי וייתן לי גם זמן ללמוד בשביל המבחנים שמוטלים עלי במקביל להופעות. המפיק שלי אולי לא פסיכולוג, אבל בהחלט מבין בשפת גוף ומצליח לקרוא אותי כמו ספר פתוח וחש ברעד בקול שלי כשאני מספרת לו על המתרחש, מזל שהוא לא ראה את זרמי הדמעות ששטפו את פני. "אל תדאגי, אני מבטיח שאנסה כמה שיותר להתחשב בך. ואל תקחי שום דבר ממה שהמנהלת אמרה לך באופן אישי, את תלמידה טובה, מקצועית ואין שום מילה רעה להגיד עלייך משום בחינה. את מקסימה ואני מבטיח לך שיש לה מניעים אחרים לדברים שהיא אמרה וזה ממש לא קשור בך." אחרי השיחה הלכתי לחברה טובה שלי שרצתה לעודד אותי כשהבחינה בדיכאון ששקעתי בו, היא פינקה אותי בפנקייקים עם המון סירופ שוקולד שהכינה עבורי באהבה, ואחר כך הלכה לנגן בפסנתר ועודדה אותי ,כמובן, במוזיקה.

את פורים האחרון שלי (לפני הגיוס) אני מעבירה בחדר חזרות, שעות על גבי שעות עם עבודה רצחנית על המופע שיעלה מייד לאחר מכן, ב11-15.3. למופע קוראים "באוויר" מופע מוזיקלי תיאטרלי עם מיטב השירים של מאיר בנאי, ברי סחרוף, פורטיס ועוד רבים. המופע מספר על ילד שנולד למשפחה מאוד מורכבת - האבא בוגד באימא, האימא חושדת ולבסוף גם מגלה זאת, האבא מסתלק ומותיר את האם שבורה לבדה עם הילד, שמרוב שהיא שוקעת בתסכול של עצמה, היא שוכחת להעניק לילד כל מה שילד בעצם זקוק לו, חום ואהבה.

היום בחזרה הגנרלית הגיעו אנשי מקצוע ושחקנים מהתיאטרון לצפות בנו ולתת הערות. לא להאמין איך הבמאי קלע בול - לתת לי לגלם את האימא, אישה שנבגדה...אני מכירה את התחושה הזאת כל כך טוב, שאולי בגלל זה אני משחקת אותה כל כך טוב וקיבלתי המון פידבקים חיוביים על כישורי המשחק שלי, על איך גרמתי להם להצטמרר בקהל ולהעביר להם את תחושת המרירות, התסכול והכעס שעוטף אותי, איך התחלתי לבכות על הבמה מבלי להתאמץ ופשוט להיזכר באירועי העבר, בכל הפעמים שבהם בגדו בי, להיזכר בלילות ללא שינה, במכות שחבטתי בכרית ללא מעצורים, בסובבים אותי שאף פעם לא היו מצליחים להבין כמה רע לי והיו מבקשים ממני לקחת זאת בקלות.

לא נדרשים כישורי משחק בשביל לשחק את מי שאתה.

מחכה להופעות האלה בקוצר רוח, נמאס לי לעבוד כמו מטורפת מהבוקר עד הערב בחזרות כשכולם נהנים, נמאס לי שהמפיק והבמאי כאלה קטנוניים וצועקים על כל שטות כאילו נעשה עוול נוראי רק משום שהם לחוצים ורוצים שהמופע ייצא מושלם, נמאס לי מהמנהלת, מהמחנכת ומהמורים שחושבים שאין לי חיים חוץ מבית הספר, בא לי להופיע ופשוט להתנתק מהכל, להתחבר למוזיקה, להתחבר לעצמי.

אני מרגישה כמו בובה על חוטים שמכתיבים לה איך לזוז ואיך לפעול ומה ללבוש ומה להגיד, כמו בובה נטולת רגשות ודעה משל עצמה אני מוכרחה לרצות את כולם - לעשות כמצווה עלי ולשתוק.

לא רוצה לשתוק יותר.